אחד המדדים האפשריים לדעת עד כמה מאמר נגוע בגזענות היא כמות המיילים שמוחלפים ברשימות תפוצה בתגובה אליו.

מעניין לעניין באותו עניין, ראו מאמרה של אריאנה מלמד על ארץ [לא] נהדרת.

מאמרה של נרי לבנה בהארץ למשל, עבודת שורשים בישראל 2010 הוביל לשלושה מיילים שנשלחו דרך אתר רשימות ישירות אלי, ולשני מיילים ברשימות תפוצה, אחד מהם תחת הכותרת: "נרי ליבנה בהארץ על קיפוח מזרחים. הקוזקית הנגזלת. באמת פחחח". מסתבר שבעולמה המולבן והמדומיין של ליבנה ניתן לבטל את שאלת המוצא בכוח החלטה. כך יכלה לבקש מביתה בהקשר של עבודת שורשים, אחד הפרויקטים היחידים בישראליות שיש בכוחם לפעול נגד הגזענות המובנית באמצעות מתן ביטוי למגוון התרבויות ומורשות התרבות השונות, – למסור למורה "שאנחנו שייכים לבלתי-עדתיים". איזה יופי לה, אולי באופן זה נבטל גם את העניים?

העיוורון החברתי של ליבנה איננו שלה בלבד, אלא בגדר פתולוגיה חברתית שדורשת טיפול דחוף. אחד התסמינים למצב הוא אמנזיה בכל הקשור לאין סוף מחקרים, סרטים דוקומנטריים, אנתולוגיות (בהן זו שערכתי), ספרים, מאמרים ועוד שמספרים את העובדות על המזרחיות ביחס לאשכנזיות בישראל – כולל נתונים עכשוויים העוסקים בכניסה למועדונים, קירות הפרדה בבתי ספר חרדים, ייצוגים של לובן באמצעי התקשורת, בפרסומות וכדומה. אני שואלת את עצמי האם יתכן שליבנה לא קראה את המחקר הנעדרים והנוכחים בזמן צפיית שיא, המסמן את העדרם של מזרחים מהמרקע? הטחו עינה מראות את הלובן המאפיין תשעים אחוז מהפרסומת בישראל? האם היא עיוורת צבעים, וחסרת שמץ של מודעות להבין שהבקשה למגישה מזרחית נאה היא בעייתית רק בהקשר של נאה? ושהיה ראוי ויאה שהבקשה הזאת הייתה מתפרסת גם לתוכניות שאינן עוסקות במוזיקה מזרחית רק כדי ליצור דימוי של חברה תקנית ופתוחה לכול עדה ועדה?

לפני שהספקתי לכתוב תגובה למאמרה של ליבנה, מצאתי את מאמר התגובה המומלץ בחום של מאיר בביוף "כולנו נרי לבנה"  בהעוקץ.