ראשי » קולנוע

דבר איתה לא אליה

26 ביולי 2006 | | 2 תגובות | מאת

 
סרטו של אלמודובר, "דבר אליה", הוא סרט מקסים שמהווה מבחן טוב ללימוד תופעת השוביניזם  אצל הגבר הרגיש. לכאורה הגבר הרגיש מייצג מודל מתקדם של גבריות. הוא נותן לצד הנשי שבו ביטוי: הוא רומנטי, הוא יכול להתרגש עד דמעות ואפשר לדבר איתו על נושאים רבים מבלי שיכנס לויברציות מאיימות. נראה כי לעומת המודלים הגבריים האחרים (כגון הקשוח, הקרבי וכו'), המשמשים קן חמים לתסריטים שוביניסטים בהם הגבר הוא החזק, המחליט והקובע והאשה היא יצור חלוש המהנהן בהסכמה לדעותיו, מהווה הגבר הרגיש מודל אלטרנטיבי רצוי למערכת יחסים המאפשרת דיבור, שיתוף וכבוד הדדיים.  אלא שאם חשבנו שהגבר הרגיש הינו מציאה גדולה, סרטו של אלמודובר חושף שגם שם מסתתר לעיתים אותו תסריט מדכא שבו הוא אוהב אותך בגלל שהוא חושב שאת חלשה. הסרט מציג מודל גברי-רגיש הטומן בחובו שוביניזם מהזן המסוכן ביותר: הוא אוהב אותך כשאת אינך…
 
במרכז הסרט שתי מערכות יחסים: אחת בין לוחמת שוורים בשם לידיה וכתב עיתון בשם מרקו. והשניה, בין אח רפואי, בניגנו, ורקדנית בלט בשם אליסיה. רגישותם של הגברים ניכרת מתמונת הפתיחה. שני הגברים מוצגים לראשונה כשהם צופים בהופעת ריקוד של שתי נשים וגבר על במה. וכדי להוסיף לדרמה, אחד מהם מתרגש מההופעה עד כדי דמעות. אולם, אם חשבת שאכן מדובר בשינוי מבורך, בו הגברים מעריצים ומתרגשים מנשים עד דמעות, מבט חוזר מגלה שכבר מסצנת הפתיחה אלמודובר מכניע ומכופף את דמות האישה שמסוגלת לרגש את הגבר; הנשים בהן צופים הגברים אינן בוחרות את נתיב הריקוד. הן רוקדות בעיניים עצומות בחדר גדוש רהיטים ללא התיחסות למתרחש סביבן, מובלות על ידי גופן תוך התקלות חוזרת בקיר מרופד לצידן. הגבר, מצד שני, מכיר בחולשתן ומתרוצץ על הבמה בעיניים פקוחות כשהוא מזיז בטובו את הרהיטים כדי לאפשר את תנועת הנשים. הוא לבוש בקפידה מכף רגל ועד ראש, לעומת הנשים הרוקדות ברגלים יחפות ובכותונת שקופות. בעיניהן העצומות, לבושן החושפני (המאפשר הצצה לשדיהן) ובפניהן נטולות האיפור; הנשים חשופות לחלוטין למבטי הקהל והן תלויות בגבר שעל הבמה שיאפשר להן להמשיך לרקוד.
 
צורת הסתכלות על נשים כעל אוביקטים נחותים, חסרי דעת ובינה, הנתונים לחסדי הגבר המטפל בהן נשזרת לאורך כל הסרט.  בהמשך, אלמודובר מטעה את הצופה בהציגו כביכול שתי נשים עצמאיות. האחת, לידיה, לוחמת שוורים- מקצוע המהווה כביכול את שיאה של ההתקדמות הנשית לקראת שוויון. והשניה אליסיה, רקדנית- מקצוע המסמל חופש ותנועה. אולם כבר מהאופן שבו שתי הגיבורות מוצגות בהתחלה ניכר השעבוד שלהן לחסדי/רחמי המבט הגברי. לידיה מוצגת לראשונה כדמות בתוכנית טלויזיה גרוטסקית ממנה היא נמלטת לאחר שאלות קשות של המראיינת, ואילו אליסיה מוצגת כצמח בבית חולים. גם כשהתסריט מתפתח ואנו לומדים יותר על הדמויות, אנו מגלים שבלידיה יש מספיק עוצמה להלחם בשור זועם אולם היא מוכנעת בקלות כשהיא נתקלת בנחש, ואילו דמותה של אליסיה מוצגת כאוביקט כפול. היא קיימת בעיקר באמצעות זכרונותיו של בניגנו, וזכרונותיו אותה מבוססים על צפייתו בה רוקדת מחלון דירתו הממוקם מול הסטודיו לריקוד שלה. כלומר שתי הנשים מוצגות כאוביקטים ושתיהן נדרשות לגבר שיציל אותן. לידיה למרקו, שיגרש את הנחש ויעזור לה להתגבר על יסוריה, ואליסיה קיימת רק בזכות בנגנו כאילו הייתה יציר מחשבותיו.
 
מרקו ובניגו הופכים לחברים מאחר ושניהם מגלים נאמנות ואהבה (כביכול) לנשים גם לאחר שהפכו לצמחים. ואכן הסרט מלמד שאשה בתרדמת מאפשרת לגבר התמודדות קלה יותר איתה. מרקו לא צריך לשמוע שלידיה עוזבת אותו, ובניגנו זוכה להתקרב לנסיכת חלומותיו. בתחילה לכל אחד מהגברים יש את הצמח/בובה שלו: האישה לה הוא מסור והנתונה לחלוטין לחסדיו. ובעוד מרקו רק מבקר את הצמח שלו, זוכה בניגנו לחיות את הפנטזיה שלו. לא רק שהוא מפשיט ומלביש את אליסיה תדיר, הוא גם שולט לחלוטין בגופה. תמונה אחר תמונה אנו רואים את גופה הערום מופקר למגעו ללא שום יכולת התנגדות וגבול גם ביום וגם בלילה. הפורטרט של האשה המוצג בסרט הוא של בובה הנותנת לגבר שליטה מוחלטת בה ובחייה: לא קמה, לא זזה ולא עונה חזרה.
 
העניין הוא שהסרט "דבר אליה" הוא סרט רומנטי. הוא מציג ברצינות תמה לפיה אליסיה לא צריכה לחיות, כי בניגנו חי את חייה בשבילה: הוא הולך לסרטים שהיא אהבה, רואה הופעות ריקוד כפי שנהגה הראיה השוביניסטית האכזרית שהסרט מגלם מתומצתת בדבריו של  בניגנו האומר שהוא מכיר את אליסיה לחלוטין. מה יש כבר לדעת, הוא שואל את מרקו, הוא יודע מה היא חושבת ומה היא מרגישה. וכאשר מרקו שואל אותו כיצד אליסיה יכולה לחשוב אם המוח שלה מת עונה לו בניגנו כי אשה לא צריכה מוח כדי לחשוב. אשה היא דבר מוזר.
 
באתר סרט נטען ש"דבר אליה" "מציג לנו עד כמה גברים אוהבים נשים… ועד כמה לעיתים אהבה מטורפת גורמת לגברים לעבור את הגבול האסור". אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לסוג זה של יחס לאשה אהבה. הגבר שם את האשה במרכז חייו אמנם, אבל הוא עושה זאת כדי שיחיה את חייה בשבילה. וכדי שיוכל לחיות את חייה במלואם, הוא צריך את תלותה בו. את התמסרותה המוחלטת. למעשה זאת אהבה שבה האשה נבלעת בגבר שהיא הבובה שלו. כך בהיגיון של הסרט, השימוש שעושה בניגנו באליסיה לסיפוקו מפרה אותה ומעורר אותה בסופו של דבר לחיים. לקראת סיום הסרט, אליסיה ששבה לחיים שומרת על תכונתה החשובה: היא נותרת בובתי
ת כפי שהית
ה. בעיניה הפקוחות בתמיהה, פניה הקפואות, דיבורה החלוש, הקביים התומכות, היא עדין משמשת כמושא אהבה מרגש מאחר והיא משדרת תלותיות וצורך בעזרה. בתמונה האחרונה של הסרט מרקו נפגש עם אליסיה בהופעת בלט. אליסיה מפגינה כלפיו קירבה מידית. היא חשה באינסטינקט שהוא יכול להגיד לה מי היא, כאילו שהוא מכיר אותה כל כך טוב. מה לא?
 
לקריאת מאמר ההמשך: נרתיק משלו

2 תגובות »

  • ליה כתב:

    שעלו גם לי לאחר שצפיתי בסרט.
    ושמחה שמצאתי אותך. כאן.

  • אליסיה כתב:

    לא רק בגלל השם של הרקדנית… אהבתי את הסרט הזה, וגם את חינוך רע, ולאחרונה ראיתי את לחזור וחשבתי, שכל סרט של אלמודובר הוא הטוב ביותר שלו.
    ודרך אגב – השם של הסרט בספרדית הוא באמת "דבר איתה" ולא "אליה", כפי שתרגמו אותו בארץ, משום מה.

הוספת תגובה

הוסף את תגובתך למטה או שלח טראקבק מאתרך. תוכל גם להרשם לעדכון על התגובות באמצעות RSS.