לידת החטא של הציונות

אחד מאלבומי המחאה הטובים ביותר הוא "פשע המאה" של להקת "סופרטרמפ". בסופו של אלבום זה, היוצא כנגד עוולות חברתיות שונות, מבקש המספר למצוא את האשמים בפשעי האנושות ומגלה אותם להפתעתו במקום בלתי צפוי: "מי הם האנשים האלו של חמדנות, תאות בצע ותהילה?/קרע את המסכות מפניהם והבה נראה/אבל זה לא נכון, או לא, מה הסיפור?/הנה אתה והנה אני."

הסיפור שספרו לנו בישראל ארגן במידה רבה את העולם בקטגוריות ברורות של טובים ורעים. יש את האנטישמיים הרעים, ומולם את ראשי הציונות הטובים שבנו כאן מדינה לתפארת. אבל אם זה אכן הסיפור האמיתי, איך קרה שמדינת היהודים מלאה בשחיתויות, באלימות ובשנאת האחר, שהרי כל פרי באושים הוא תוצר של שורש רקוב?

אינפורמציה באתר "שופר" על ראשית הציונות מאפשרת לקשור כמה קצוות רופפים בהבנת החלום הציוני ושברו. נבירה במקורות שונים מגלה שמקורה של הגזענות, האפליה ולוחמניות היתר בחברה הישראלית בחטא קדום של אבות הציונות ובנימין זאב הרצל, הוגה הרעיון הציוני, בראשם.

 

הרצל האנטישמי

הרעיון הראשון והפחות מאוזכר של הרצל, לפני שהגה את שיבת העם היהודי למולדתו, היה להזמין את האפיפיור להטביל לנצרות את כל יהודי אוסטריה בתהלוכה חגיגית לקול צלצולי פעמונים. וכך כתב הרצל ביומנו*:

בערך לפני שנתיים חפצתי לפתור את שאלת היהודים בעזרת הכנסייה הקתולית. ביקשתי להבטיח לעצמי בראשונה את עזרת נסיכי הכנסייה באוסטריה ולהשיג על־ידיהם ראיון אצל האפיפיור, כדי להגיד לו: עזור לנו מפני האנטישמים, ואני מחולל תנועה כבירה בין היהודים שיעברו באופן חופשי ונאה לנצרות. חופשי ונאה במובן זה, שמנהיגי התנועה – בייחוד אני – יישארו יהודים ובתור יהודים יטיפו לקבלת הדת השלטת. בעצם היום, בראשון בשבת, בשעה 12 בצהריים, תצא לפועל ההמרה בתהלוכה חגיגית ובצלצול פעמונים בכנסיית סטפן. לא בבושת פנים, כמו שעשו יחידים עד כה, כי אם בגאון. ("כתבי הרצל", כרך ב', יומן א', עמ' 14)
בספר "הרצל" מאת עמוס איילון מצוטט הרצל אומר דברים ברוח דומה:

אני רואה את עצמי כיהודי מודרני ממוצע ואין אני נרתע ממעבר פורמלי לנצרות, אני מברך על כל יהודי שיש לו ילדים המחליט להתנצר. לי יש בן, הייתי מעדיף להתנצר היום ולא מחר כדי שתקופת החברות שלו בנצרות תתחיל מוקדם ככל האפשר וכדי לחסוך ממנו את הפגיעות ואת הקיפוח שנפלו בחלקי ושעוד יפלו בחלקי בגלל היותי יהודי.
אבי הציונות היה יהודי מתבולל שלא רק העריץ את וואגנר ואת ביסמרק אלא אימץ את הלאומניות הגרמנית וסלד מגילויים מסורתיים של יהדות שלא הסתדרו עם המודרניות שאימץ. מוטיב השנאה העצמית, הוא חטא קדום כלפי כל מה שמייצגת היהדות. שבעבר גם גובה בהאדרת הנצרות, כפי שניתן ללמוד מיומנו, הבלתי מצונזר, של הרצל:

הכמרים הנוצרים הם ברום המדרגה, מפני שאינם להוטים אחרי הכסף, הנוצרים הפשוטים טובים הם מכמרי היהודים.
אלא שכתיבה כגון זו לא נשמרה במגרה. מאמרו של הרצל שהתפרסם ב"דויצה צייטונג" מהדהד את מיטב הכתיבה האנטישמית הנגועה בראיה סטריאוטיפית של היהודים כמקור הרע בעולם:

היהודים העשירים שולטים על העולם, בידם גורל ממשלות ומדינות, הם מגרים ממשלות זו בזו, ועל פקודתם ממשלות עושות שלום, מתי שהיהודים העשירים מנגנים העמים והמושלים מרקדים, בין כך ובין כך הם מתעשרים.
כן. חוזה המדינה היה אנטישמי. ועל הזדהותו המוחלטת עם האנטישמיות כתב בגילוי לב ביומנו האישי:

אכן האנטישמיות שהיא כוח חזק ומושרש בתת ההכרה של ההמונים לא תזיק ליהודים, אני מוצא שהיא מועילה לבניית האופי היהודי, חינוך הקבוצה על ידי ההמון, חינוך שעשוי להוביל להתבוללותה, החינוך מתבצע רק באמצעות תלאות, היהודים יסתגלו… רעיון מצוין עולה בלבי למשוך אנטישמים ישרים ולעשותם מחסלי הרכוש היהודי (יומן א` עמ` 68).
הרצל הבין שהפתרון ל"בעיה היהודית" איננו בגיור המוני רק בסביבות 1894 עם פרשת דרייפוס. את משנתו החדשה התנה בספר "אלטנוילנד". אלא שיש להבין שגם בגרסה הציונית שלו היה האב הציוני הזה מונע משנאה עצמית. אותה שנאה חלחלה ומצאה את מקומה בהגמוניה הציונית ואושיות התרבות המרכזיות שלה.

התמה של חוקרים כמו דרור משעני למשל, המוצא בספרו "בכל העניין המזרחי יש איזה אבסורד" שיש בכתיבתם של סופרים קנוניים רצון להדמות ל"אירופאי" על חשבונו של ה"מזרחי", מחוזקת כאשר מבינים את המקום ממנו פעלו אבות הציונות. רצון שנבע, כפי שטוען ההיסטוריון אמנון רז קראקוצקין מאוניברסיטת בן גוריון, מהמחשבה ליסד כאן, מדינה אירופאית:

המדינה של הרצל היא מדינה אירופית יותר. היא בעצם אירופה, אין מדינה אירופית כזו, זה האוטופיה של אירופה, פה תהיה מדינה שתאחד את כל אירופה ויהיה בה גם אופרה איטלקית וגם אופרה גרמנית וגם אופרה בלגית, הכל יהיה פה, כן, וכולם יהיו חמודים ונחמדים והערבים יגידו כל הזמן ליהודים 'תודה שבאתם', 'תודה שבאתם', שהבאתם לנו את הפאר של המערב. כאשר הדימוי של המדינה היהודית היה דימוי שהרכיב בתוכו, באופן כמעט טבעי לגביו כחניך התרבות האירופית של המאה ה- 19, אלמנטים אנטי מזרחים ואנטי דתיים די חריפים, במיוחד החברה שאותה הוא מציג בספר שלו "אלטנוילנד" היא חברה שבה מה שקורה ליהודי זה שהוא הופך להיות אירופאי כולל היהודי המזרח אירופאי שהופך להיות מערבי…. זה הדבר המשותף לכל הציונות החילונית ובזה גם הרצל וגם יריביו הגדולים מסכימים, את הרצון הזה לבנות את היהודי החדש. (הדגשה שלי).
הציונות בנויה למעשה על בדיה ושכחה עצמית. רצון להדמות לאירופיות מדומיינת ומכאן להדחיק את השורשים המזרחיים (כולל מזרח אירופאים) האמיתיים. זאת באמצעות אוריינטליזם: יצירתו של ה"מזרחי" וה"ערבי" כאחר – זה שאינו אירופאי, זה שמרגישים נעלים באמצעותו וביחס אליו. אותה הפנמה של האנטישמיות – כלומר השנאה העצמית – ואותם מוטיבים של לאומנות שאומצו מהמודרנה ניצבים בלב ליבה של הציונות, והם האחראים לתבנית החשיבה הדיכטומית המתגלמת ביחס לנשים, למזרחים, ולערבים בחברה הישראלית.

 

האנטישמיים היהודיים – ראשי הציונות

הרצל לא היה בודד ברצונו להתכחש לתרבות ולרוחניות היהודית. לתבנית מחשבה זו היו שותפים מרבית ראשי הציונות. כך למשל, טען חיים הזז, מהוגי הדעות של ההנהגה הציונית:

אין הציונות והיהדות דבר אחד אלא שני דברים השונים זה מזה, בודאי שני דברים הסותרים זה את זה, כשאדם אינו יכול להיות יהודי הוא נעשה ציוני….

הציונות מתחילה ממקום הריסת היהדות, ממקום שתש כוחו של העם, דבר אחד ברור הציונות לא המשך ולא רפואה למכה היא עקירה והריסה. אדרבא היא מסיחה את דעתה מן העם, מתנגדת לו, הולכת נגד רצונו ורוחו, חותרת תחתיו, ועוקרת אותו, ופורשת ממנו לדרך אחרת, למטרה רחוקה ומסוימת, היא וקומץ אנשים בראשה, גרעין של עם אחר: בבקשה לשים לב!! לא חדש ולא מחודש אלא אחר, מי שאינו סבור כך או שהוא טועה או שהוא מרמה את עצמו" ("שואה משמים", מוסף "הארץ" 1943).
והנה מה שכתבת הסופר ואיש הרוח יוסף חיים ברנר:

אופיינו הלאומי פסול מימות עולם ועד הנה, מעולם לא היינו אומה יוצרת, תמיד חיינו חיי צוענים וכלבים, מה אתם רוצים מהאנטישמים? מדוע לא תאבולהבין את המובן מאליו, את חזון השנאה והבוז לישראל! היהודים הם צוענים, זוהמה, רפש וניבול, ביצה סרוחה, לא אדם, כלבים פצועים

עמי אירופה שחנקו אותנו ללא רחם כמו שחונקים דבר נתעב ראויים הם לכבוד. איננו בני אדם כלל, הנה רוק הפה, כל אוצר רוחנו יתוש מת, האם לא יציפו את רחובותינו עכשיו פרצופים ידועים מכל הגטאות, חלאת המין האנושי?! ("שואה משמיים",79)
באופן דומה, מנדלסון מהוגי תקופת ההשכלה שסבר: "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך" –ביטא את ההפנמה האנטישמית הרווחת בקרב הציונים הקדומים שסברו שהיהדות מבטלת את האנושיות.

דוגמא נוספת היא של מקס נורדאו, מראשי התנועה הציונית, שביקש, כפי שמתועד ביומנו של הרצל: "שטרם נייסד את המדינה היהודית עלינו לדאוג שיהודי מזרח אירופה יבערו את הכינים מבגדיהם ואת הזוהמה מגופם."

כמה שעות לימוד ממלכתיות הוקדשו ללימוד על האנטישמיים, הגויים, ה"אחרים" – כשלמעשה אותה משנה אנטישמית הייתה קרובה בהרבה לבית הציוני ממה שנלמד במערכת החינוך.

 

מוטיב העבר המושכח

לפני כמה שנים אימצה מפלגת העבודה בראשותו של אהוד ברק את צבעי הכחול שהיו מזוהים עד לאותה נקודה עם תנועת הליכוד ויצרה בין רגע הקשר לאומי במקום סוציאליסטי. הציונות, באופן דומה, שאלה מוטיבים יהודיים משחיים של גאולה. אלא שהיא עשתה זאת תוך הרחקה של האלוהים והאמונה מהתמונה. אותה תרכובת של בדיה והכחשה עצמית הם אלו שאינם מאפשרים להצמיח כאן זהות המבוססת על אמת:

המיתוס הציוני מבוסס על ראית המפעל הציוני כגאולה, כהשלמת ההיסטוריה, כמימוש ההבטחות האלוהיות. אלוהים לא קיים אבל הציונות מממשת את הבטחותיו, כן. אלוהים הורחק, אבל עדיין, למילה שלו, להבטחה האלוהית, היא הדבר היחידי. והיא מפורשת להבדיל מהפרשניות לאורך כל הדורות, כהבטחה פוליטית מוגדרת שזה הבסיס להגדרת זכויות היהודים גם על חשבון זכויות הערבים,דבר שאיננו מתחייב מההשקפה הדתית. (ד"ר אמנון רז קרקוצקין, אוניברסיטת בן גוריון)
מיתוס הצבר, נועד להחליף את דמותו של היהודי הגלותי השנוא ויחד עימו את כל התרבות שהובאה מהגלויות השונות. במיוחד אם היו אלו גלויות המזרח. אלא שדבר זה לא אפשר לבנות עתיד המבוסס, כפי שנדרש, על העבר.

 

הציונות והשואה

החטא החמור של הציונות קשור בשואה עצמה. כהוגי ציונות אחרים, דוד בן גוריון הפנים ראיה אנטישמית כלפי היהדות. כך למשל כתב בספרו "יחוד ויעוד":

 

הגלויות המתחסלות והמתכנסות בישראל אינם מהוות עדיין עם, אלא ערב רב ואבק אדם, ללא לשון, ללא חינוך, ללא שורשים, הפיכת אבק אדם לאומה תרבותית היא מלאכה לא קלה.
חשיבה זו הובילה לפרקטיקה המוצאת לנכון לסנן את היהודים שעתידים היו להכנס בשערי הארץ:

 

לארץ ישראל יש צורך בעליה מובחרת, הציונות אינה מפעל פילאנטרופי, אנו זקוקים פה לטיפוס המעולה של היהודים שיפתחו את הבית הלאומי (מ. וזלמן, "אות קין", 105).
ההנהגה הציונית היתה מודעת להשמדה ההמונית שהתרחשה באירופה אבל העדיפה לא לשעות דבר. כך למשל יצחק גרינבוים שר הפנים בממשלת בן גוריון ומי שאמור היה להיות אחראי על פעולת הצלת יהודי אירופה:

 

כששאלו אותי, הלא תוכלו לתת מכספי קרן היסוד להצלת היהודים בארצות הגולה אמרתי – לא!! ואני אומר עוד פעם לא!! צריך לעמוד בפני גל זה, הדוחה את הפעולות הציוניות לשורה השניה. כשבאים להציע 2 הצעות, הצלת המוני היהודים באירופה או הגאולה בארץ, אני בוחר בלי רגע של היסוס את הגאולה בארץ. ריבוי הדברים על הטבח גורם להפחתת התאמצותנו להגדיל את הכוח העברי בארץ.

אילו הייתה כיום אפשרות של קנית חבילות מזון בכספי קרן היסוד כדי לשלחם דרך ליסבון כלום לא היינו עושים זאת?? לא ולא, הציונות היא למעלה מהכל, דבר זה צריך להשמיע בכל פעם כאשר שואה גדולה מטעה אותנו מדרך מלחמתנו בציון, מלחמת הגאולה שלנו אינה נובעת באופן ישיר ואינה משתלבת באופן ישיר עם הפעולות לטובת הגאולה. (מ. וזלמן, "אות קין", 240).
ומה חשב על השואה הנשיא הראשון, חיים ויצמן?

תקוותם של 6 מיליון יהודים מרוכזת על עלייה מתהומות הטרגדיה, אני רוצה להציל 2 מיליון נוער, הזקנים יאבדו הם ויחכו לגורלם, הם אבק אדם כלכלי ומוסרי בעולם אכזר, רק ענף הנוער יישאר, הזקנים צריכים לעמוד בכך ולהשלים עם כך.
גם דבריו של בן גוריון (1938) בנושא השואה מעלים צמרמורת:

אם אדע שאפשר להציל את כל ילדי גרמניה על ידי העברתם לאנגליה ורק מחציתם על ידי העברתם לארץ ישראל, אני אבחר בדבר השני….

תכנו אותי אנטישמי אבל אני חייב לומר זאת אנו נחנקים מבושה מהמתרחש בגרמניה בפולין ובאמריקה, שיהודים אינם מעיזים להיאבק

אין אנו שייכים לעם היהודי הזה, אנו מתמרדים נגד עם יהודי כזה, אין אנו רוצים להיות יהודים כאלה.
אחד משיאי האטימות של הישוב הציוני היה בפרשת יואל ברנד. כאשר איכמן הציע למכור יהודים תמורת סחורה ואילו ראשי הציונות חיבלו ביוזמה שיכלה להציל מיליון מיהודי הונגריה. קשה להאמין אבל הסוכנות היהודית העדיפה להפיק תועלת פוליטית מהשואה. כך למשל בתזכיר סודי שחובר על ידי מנכ"ל משרד הפנים הראשון של מדינת ישראל, הולפינרי הרטגלס, נאמר:

בשטחי אירופה שעליהם עברה המלחמה, בגרמניה, בארצות הכיבוש, ובארצות הציר צפויים להשמדה למעלה מ7- מיליון יהודים, משום כך מצטמצמת העבודה של וועדת ההצלה באין ברירה לפעולות בקנה מידה קטן, כלומר להצלת יחידים וקבוצות קטנות בלבד, אם איפוא מאמצי הועד עלולים להביא רק תוצאות קטנות ביותר יש לכל הפחות להפיק מהם תועלת פוליטית….

יכולים להינצל בדרך זו רק כמה מאות אנשים ולא דווקא אלה שאנו מעוניינים בהם, היכולות להיות פעולות תנועות אלו פילנתרופיות ב 100% ז"א מבלי להבדיל בין טיב האנשים שלהם מוגשת העזרה, כלומר לתתה לכל אחד שזקוק להם? האין לתת לפעולה זו אופי ציוני לאומי ולהשתדל להציל בראש ובראשונה את אלו שיכולים להביא תועלת לארץ ישראל וליהדות??

אני מבין שהעמדת השאלה בצורה זו יש בה משום אכזריות, אולם לדאבוני עלינו להגיד שאם ביכולתנו להציל רק 10.000 איש וצריכים אנו להציל 50.000 שיהיו לתועלת לבנין הארץ ולתחיית העם, ומאידך יש לנו מיליון יהודים שיהיו לנו למעמסה ובמקרה הכי טוב יהיו אלמנט אדיש, עלינו להבליג ולהציל את ה10.000- שאפשר להצילם מבין ה- 50,000 על אף התלונות והתחנונים של המיליון. גם העלייה של המבוגרים מטהרן משמשת דוגמא, מחוץ לחלוצים ולעסקנים ציונים באים המוני אנשים שאין להם כל קשר עם הציונות, אנשים ששוררת ביניהם דמורליזציה גמורה במובן היהודי, ולכן עלינו באין ברירה לוותר על הצלת האלמנט המזיק.
יגאל בן דויד, איש הסוכנות היהודית לשעבר מדבר על הסלקציה שערכה תנועת מפא"י:

 

 

ההוראות היו רק להביא בחורים שמזוהים עם תנועת העבודה, מפא"י של אז. היינו בשליחות להציל יהודים, והם בחרו רק איזה יהודים כן ואיזה יהודים לא. סלקציה, קראנו לזה סלקציה. כמו שהגרמנים עשו סלקציה, מי הולך למחנות המוות, מי הולך לעבודה, מי הולך לזה, ככה המפקדים שלנו עשו סלקציה לפי מפלגות.

הם ראו שאנחנו רוצים להציל כל יהודי, אז הם שלחו את השליח הזה והוא ישב איתי לילה שלם, לא עצמנו עין, לשכנע אותי שהם פשפשים, שאם נכניס אותם לצמר גפן הם יתרבו.
קשה להאמין אבל אלו היו האבות המייסדים של המדינה הזאת.

 

משנאת הגלות לשנאת המזרחים

לאחר הקמת המדינה תורגמו השנאה והדיכוי של הגלותי לשנאה ודיכוי שהופנו כלפי מזרחים:

הציונות רצתה להגדיר את עצמה מול המזרח הערבי, ההיפך מהמזרח הערבי ומול הדת. והנה באו הנה יהודים מסורתיים חלקם דתיים וחלקם לא דתיים, אבל לעולם לא אנטי דתיים, והם היו בני התרבות הערבית… השאלה הייתה אם בכלל אפשר לתקן אותם, הוויכוח היה בין אלו שטענו שאי אפשר לתקן אותם ובין הליברלים שטענו שאפשר לתקן אותם, בין כך ובין כך, איש מהם לא קיבל אותם כמות שהם, היה צורך לתקן אותם. הרעיון היה שכדי לתקן אותם צריך להפריד אותם מההורים שלהם, ז"א להפריד אותם מהמסורת שלהם, זה היה בסיס של התוכניות החינוכיות המתקדמות, שרק אם ינתקו אותם מהבית הפרימיטיבי שלהם, ינתקו אותם מהמסורת הפרימיטיבית שלהם אפשר יהיה להפוך אותם לבני אדם. אבל היה ברור שצריך לתקן אותם, וקליטתם הייתה קשורה בגזיזת פיאות, בשלילה תרבותית, גם שלילת הזהות היהודית שלהם, וגם בשלילת הזהות הערבית שלהם. (אמנון רז קרקוצקין, אוניברסיטת בן גוריון)
מחשבה לסיום

אחד הסרטים החזקים ביותר שראיתי נקרא "סולם יעקב". (ספוילר) הוא מספר על מאבק לחיים שהתברר בסופו של דבר כמאבק מדומיין וחסר תוחלת. הציונות יצרה מסע של תקווה. המבוסס על ערכים של חזרה למולדת והגשמת חלום. אלא שאולי למעשה הפסדנו כבר את הקרב מבלי דעת. שכן לקיום האנושי, מעצם טבעו, יש מימד של חלום ושל רוח. ואם הרוח שנושבת בנו היא רוח שאולה, רוח המנוגדת למעשה לערכי הזהות הבסיסיים הרי שהקיום כולו הוא קיום בדוי שאין בו ממש.

הפרטים במאמר זה כמו גם צפיה בסרטים כמו "בדרך חד סטרית" ו"דקל שפל צמרת" או שיחות עם רפי שובלי מעלים שיש חטא קדום ונוראי הקשור לראשית הציונות.

אלא שבכוחה של האמת לשחרר לדרך חדשה. דרך המאפשרת ל"מזרחים" ו"אשכנזים", יהודים וערבים, נשים וגברים לדור יחדיו בקיום שאינו מבוסס על מודל של שליטה וכניעה אלא על מודל המבוסס על יחסים של שותפות, זיקה וכבוד הדדיים.

 

 

 

 

 

 

 

______

*מי שערך את היומנים היה ד"ר רפאל שאול לנדאו, מזכירו של הרצל, שעמד על כך שכל רשימותיו של הרצל יראו אור. זאת בשעה שהדבר עורר התנגדות אצל המוציאים לאור שביקשו לצנזר את המוטיבים האנטישמיים ביומנים.