במאמר הקודם, "דבר איתה, לא אליה", בחרתי להתמקד בתופעת השוביניסט הרגיש בסרטו של אלמודובר. הסיבה לכך היא שאנו הנשים חשופות תדיר למסרים/תסריטים שאנו מפנימות בלי משים, ואשר מציגים לתת-מודע שלנו צורת התנהלות של שליטה על דמות רדומה כצורה של אהבה. מדובר במסרים המציגים דמות נשית ישנה/מנומנמת, אשר מחלחלים באמצעות אגדות כמו היפיפה הנרדמת או שלגיה, כינוי חיבה כגון "בובה" ושירים כגון "כשאת בוכה את לא יפה". למרבה הצער נשים רבות חיות וריאציה של התסריט הזה מבלי לדעת את זה כלל. כל אחת מאיתנו מכירה מישהי שהרדימו אותה. מישהי שמחכה שנסיך יעיר אותה. מישהי שכבר לא זוכרת מה זה אומר להרגיש ולהתבטא מבפנים. אין לפיכך להטיל את האשמה כולה על אלמודובר ועל גיבוריו הגבריים. גם בסרט עצמו נרמזת האחריות העקיפה של הנשים שנכנסו לתפקיד היפיפה הנמה: אנו רואים את אליסיה חוצה כביש סואן ואת לידיה מתגרה בשור תוך סיכון עצמי. לזכותו של אלמודובר ניתן לומר שהשוביניזם הרגיש שלו נעשה למען מטרה רומנטית. לא, לא בין גבר לאשה, רומנטיקה בין גבר לגבר.

למרות שהסרט "דבר אליה" אינו מדבר על אהבה בין גבר לאשה (כי אין אהבה בניצול),  הסרט עדיין רומנטי להפליא. הסיבה לכך היא סיפור האהבה החבוי בין מרקו ובניגנו. מאחר ושני הגברים מוצגים בסרט כהומואים לטנטיים או הטרוסקסואלים רגישים, הצורה היחידה שהם יכולים לממש את אהבתם זה לזה היא באמצעות דמות נשית – אליסיה – הניצבת ביניהם. הסרט נושא מסר נוצרי חתרני מוצפן של הפיכתו של גבר לאשה: מותו של בניגנו ותחייתו מחדש בדמותה של אליסיה. ניתן לראות זאת במוטיב הנרתיק, הסרט האילם והאופן שבו אליסיה שבה לתחיה.

העובדה שסרטו של אלמודובר רווי בסמלים וגינליים מרומזים וגלויים, שבכולם שולט גבר, מרמזת על הרצון של בניגנו באיבר המין הנשי. מתחילת הסרט אנו רואים את בניגנו מביט בערגה באיבר המין הנשי: פה דוחף טמפון, שם מחליף פד. בהמשך, בנון שלנטיות, וליד אביה של אליסיה, הוא מעסה את סביבת המקום מתוך התמסרות והתמקדות. דרגת הקרבה של בניגנו לאיבר מינה של אליסיה מודגשת בהמשך: גישה גמורה. שימוש גמור. הכוונון לאיבר מינה של אליסיה מוצג גם בצורה מרומזת וסמלית בעובדה שאליסיה מאבדת את ארנקה (נרתיקה הקטן) ובניגנו מוצא אותו בשבילה. בנוסף, כשבניגנו נכנס לחדרה של אליסיה ולוקח מזכרת, הוא לוקח מזכרת עם סימבוליקה מינית נשית- קליפס שיער חום המזכיר בצורתו ואגינה.

גם העובדה שדמותו של בניגנו חיה בעיקר בתוך חדרים – ביתו, חדר בית החולים, אולמות ההופעות, בית הכלא, והקבר – יכולה לקבל פרשנות פרוידיאנית של רצון לחזור לרחם. במבט ראשון רצון זה נראה כמשאלת מוות, רצון לחזו להתמזג בגוף האשה. אלא שמאחרי רצון ההתמזגות באשה עומד המשאלה להפוך לאשה (נרתיק משלו). לשלוט בה מבפנים, כאלטרנטיבה לזהות גברית תוך הגשמה מלאה של קירבה מינית לגבר באמצעותה. השימוש בדימוי הארנק כסמל מין נשי מגיע לשיאו בסרט האילם, שבו הסמל הופך למסומל והוגינה מופיעה במלא הדרה. בסרט האילם אהוב השותה את השיקוי של אהובתו המדענית הולך ומצטמק. העובדה שהאהוב בורח חזרה לאמו (הרמז הראשון לחזרה לרחם) והמדענית מוצאת אותו לאחר שנים רבות ולוקחת אותו חזרה בתוך ארנקה(!) האלגנטי הגדול מהווה פתיח לסצנת המיטה הגלויה שבמרכז העלילה הכפולה. הגבר הזעיר משתעשע עם המדענית העירומה. בתקריב ענק של וגינה (שלא נראית אמיתית) הגבר הזעיר חודר לאשה ונבלע בתוכה. העובדה שהכניסה לאשה מבטאת צורה של שליטה באשה מתגלית רק כשאנו מבחינים שגם בסרט האילם הגבר חודר לאשה כשהיא ישנה. כלומר כשהיא חסרת מודעות עצמית והוא מודע למעשיו. הכניסה שלו לגופה אינה מבטאת רצון למות בגופה אלה להתעורר כאשה. להיות אשה. להיות היא. ואכן אחרי שהוא חודר אליה המדענית מחייכת מתוך שינה – דבר המרמז למודעות שזכתה בה בזכות היותו בגופה.

סצנת המפגש בבית הכלא מהדהדת סצנת מפגש דומה בין שני גברים בתא זכוכית ב"משחק הדמעות". כמו בסרטו של ניל גורדון, בניגנו ומרקו נפגשים בבית הכלא בסצנה מרגשת. הם מגיעים לאינטימיות הכי גדולה שלהם במגע יד דרך מחיצת זכוכית. כאשר בניגנו שומע שאליסיה התעוררה, הוא מנסה להגיע אליה על ידי לקיחת גלולות שיביאו אותו למצב של תרדמת. שוב דבר המבטא את רצונו להיות כמוה. במקום זאת הוא מת. אבל עם מותו המעגל נסגר. כמו ב"משחק הדמעות" שבו המפגש בין פרגוס לדיל מתרחש לאחר שג'וד מת. כך המפגש המחודש בין מרקו לאליסיה מתרחש לאחר מותו של בניגנו. הסרט נסגר כפי שנפתח- בצפייה במופע בלט. רק שבמקום בניגנו המבחין במרקו הדומע עושה זאת הפעם אליסיה. באמצעות הדיבור הבלתי פוסק, המגע, הטיפול והמגע המיני בניגנו הצליח ל"חדור" לאליסיה והיא מזהה כמו באופן מיסטי את מרקו וחשה אליו קירבה. הסרט מרמז להתממשות עתידית של הרומן בין מרקו לאליסיה. מרקו (המחפש ה ארצות חדשות ואת אמו בסיפורים אחרים) מצא את בניגנו באליסיה. הוא יחזיר אותה לדירת בניגנו וכל פעם שהוא יסתכל עליה וישכב איתה הוא יחשוב עלעט. והיא תחשוב על כל מה שבניגנו דיבר אליה כשישנה. היא אומנם ערה כעת אבל התסריט שהיא חיה אינו שלה, אלא זה שבניגנו הטמין בתוכה.

"דבר אליה" מותיר רושם עז בין השאר בגלל שאלמודובר הצליח בגאוניותו לדבר ממקום אחר וליצור אלטרנטיבה שמשדרת נשיות. הדבר המעציב הוא ששוב קולו של גבר מדבר במקום קולה של האישה.