אחד מסימני התרבות העכשוויים הם "הבלוג היומני", בו הכותבת או הכותב פורקים חוויות מהווי היום בצנעה הפרטית של קהל מקוון. זהו גם המקום שבו התובנה, "האישי הוא גם הפוליטי" יכולה לקבל את מלוא הביטוי. קחו את הרשומה "בתוך איזה עם ברברי אני חי!" שהופיעה לאחרונה בבלוג של בני ציפר, עורך מדור "תרבות וספרות" של עיתון הארץ, וקבלו סיפור אישי עם מסקנות תרבותיות-חברתיות כבדות משקל.
הרי לנו כותב מלומד המתאר ברוב כישרון "מיני אודיסאה" המתרחשת עת הוא מסיים את יום עבודתו במערכת עיתון "הארץ" השוכן ברחוב שוקן וצועד אל עבר מכוניתו דרך קיבוץ גלויות, שבשעה שהוא מגולל את סיפורו האישי והמסקנות מרחיקות הלכת אליהן הוא מגיע, הוא גם חושף את האופן שבו "המערכת" – לא של העיתון אלא של המדינה – הטביעה בו תבניות מחשבתיות. אז הנה כמה מילים על האופן בו האליטיזם (המתגלם בשם "שוקן") תופס את המפגש עם המזרחי והדתי (המתגלם ברעיון קיבוץ הגלויות) כפי שאני קוראת אותו מתוך הטקסט של ציפר.

שובו של המודחק
התשובה לשאלה מה הקשר בין מעבר ליד קבוצת אוהדי כדורגל המאזינים למוזיקה מזרחית, וקבוצת חסידי ברסלב המרקדים לצד מכוניתם לצלילי אבניבי, ותחושת ההתנשאות והקבס מהעם היהודי שמביע ציפר אינה מצויה במאורעות עצמם, אלא בתהליכים היסטוריים, שרק רמזים להם מצוים בטקסט, ושעוסקים – לא פחות – מאשר בקונספט המצוי של היהודי-הישראלי; זה, כפי שמשעני טוען בספרו "בכל הענין המזרחי יש איזה אבסורד," שהציונות שיקמה עבורו את דימוי הגוף הפגום והחולני שהופנם בגולה, על ידי הדחקה של הגוף הממשי, והעדפה של גוף עטוי בסימבוליקה של השפה.
אלא שהמודחק, כפי שחזרו ושיננו באוזני בקורסים לספרות אנגלית, סופו לשוב ולחזור. וכך, ברגע שעוזב ציפר את בנין המערכת של עיתון הארץ, מכבסת המילים הגדולה של הלבנט, ויורד לרחוב הוא נאלץ להיזכר בגופו ובמחיר אותו הוא משלם על כך שלא טיפל בו כראוי:
"הלכתי שחוח (יש לי עקמת קלה שלא טופלה, וכל כמה שהורי התחננו באוזני בנעורי שאעשה התעמלות לא שעיתי להם. עכשיו אני משלם את המחיר)."
ולא רק זאת, אלא כמו להכעיס באים מולו חבורה של אוהדי "בני יהודה" שלא השכילו להדחיק את גילוי הגוף השונים והם שמחים וצוהלים בדרכם למשחק של "הפועל". ציפר מנסה כמיטב יכולתו לכסות את מראות הגוף המתגלים מולו במעטה של לשון, על ידי התעכבות על כל טקסט שיש בנמצא: " ומולי צועדים נהרות של צעירים משולהבים בחולצות כתומות שמודפסת עליהם הכתובת "מסעדת הטלה". אבל הוא נתקל בקשיים להעלים את נוכחותו של הגוף, המסרב להעלם: "וחלקם מנפנפים, עירומים למחצה בחולצה שבידיהם ולצווארם צעיפים כתומים."
וכאילו לא די בכל זאת, אחרי שהוא מצליח להיכנס למכוניתו ולהיפרד מהאוהדים "שלא הפסיקו להתנועע בקצב הסמבה המזרחי-תימני", (שהרי כל המקצבים האלו דומים זה לזה…), ולהתרחק מהקללות המיניות (שגם אותם הוא עמל להפוך להיגדים טקסטואליים שיש להתעמק בהם), הוא שב ונחשף ל-
"מכונית של חסידי ברסלב, מעוטרת כל כולה בפסוקי "נ-נח-נחמן", ועל גגה מערכת רמקולים המשדרת בקולי קולות את השיר 'אבניבי'. ומסביב למכונית מקפצת פמליה של חסידים מזוקנים, הלוך וחזור, ולמעלה ולמטה, בקצב השיר."
חסידים אלו, לא רק שמזכירים לציפר את נוכחותו של הגוף בקפיצותיהם, אלא גם אלמנטים מהותיים ביהדותו. שאלתו, "בשביל זה יצאנו ממצרים וקיבלנו את התורה והלכנו במדבר ארבעים שנה?" שבה ומבקשת להשאיר את הקשר בין הגוף (המסומן בפעולת ההליכה במדבר) לרוח (תורה), ולאמץ קיום המדחיק את הגופניות לטובת הרוח.
ניסיון לעשות קצת סדר
כדי להשיב לעולמו את הסדר הנדרש, ציפר שב ומחלק את העולם לשניים: הוא עושה זאת בכותרת באמצעות המילה "ברברי", ששימשה את היוונים להבחין בינם לבין כל מי שאינם דוברי יוונית, וכך מייצר חיץ בין מה שנתפס אצלו כרצוי ומובן, למה שהוא מרגיש מחויב לדחות. בחלק הדחוי: נציגי קיבוץ הגלויות, (תכלס, המזרחים והחרדים) השייכים ל"ג'ונגל אנושי, אכזרי, גס וחייתי" ומתוארים במונחים דה-הומניים, המשייכים אותם לעולם החי: הם "האנשים הבהמיים," "בהמות מטומטמות וצייתניות," "יצורים שהמוח שלהם התכווץ", שסוס שהוא רואה בדרכו ומתאר כ"מבוהל" "ומסכן" "יותר אנושי" מהם. ומרומם מול כל זאת, המקום אליו הוא מרגיש שייך: "מגדל השן העיתונאי," עולם של "תרבות וספרות" שבו העשייה היא עריכת גיליון המוקדש לפרויד הווינאי, מתוך רצון להיות "אזרח העולם", ושבו המוזיקה הראויה היא מוזיקה קלאסית "מן המאה ה- 17."
כאמור, המקור לסתירות שמתגלות בדבריו של ציפר שמצטער על זה שלא עסק יותר בספורט בצעירותו, אך מסרב לעכל את ההערצה של אחרים לספורט, שטוען " איכפת לי מהעם שלי", ובו בזמן חושב שהעם היהודי הוא עם "ברברי" ו"מטומטם", מצוי בפתרון הציוני לפחד מפני גילוי הגוף שמקורו עוד בתקופת הגלות. כך כשהוא מתבונן על הקהל הצעירים השמח, החשש לו מתגלם במחשבה על כך ש"הם ילדיהם של יהודים שרק לפני חצי מאה היו מיעוט מדוכא שלא העז להרים את הראש או את הקול". אלא שפיתרון הדחקת הגוף של הציונות, מסוכן מאין כמוהו. שכן, כפי שכבר למדנו מההיסטוריה, תרבותיות-יתר מולידה שנאה כלפי אלו ששבים להזכיר את מה שהיא מבקשת להעלים; בבקשו להתנתק מגילוייו של הגוף, שהצעירים (המזרחים) ה