אחרי שכבר הורגלנו לראות את הדברים מוגדלים מבעד לעדשות מצלמה טלוויזיוניות וקולנועיות, שהפכו את העולם לנוצץ ומפואר יותר עד שאנו כמעט מתוכנתות לצפות לכך שחיינו יהיו סאגת ענק עם שאלות של חיים ומוות, עושר עצום, יופי נוצץ ומוקפד וכמובן אהבה קולוסאלית, בא סרטו של במאי מתחיל בשם טום מקארתי וגורף הצלחה בעודו מתרכז בדברים הקטנים והבלתי הוליוודיים שבחיים.  
 
השאלה איך יוצרים סרט גדול על נושא קטן ואנושי של הקשיים והבדידות שבחיי היומיום בשולי החברה, נענית בסרט באמצעות המחשה ישירה בדמותו של גיבור הסרט, פין מקברייד, גמד בגובה מטר שלושים. המחשה ישירה זו פועלת מיידית להצגת דמותו של האחר והשונה: מי שנדחה מהחברה בשל השוני שבו ודוחה אותה בתגובה; מי שבוחר בבדידות כבמשנה סמויה אבל גם מוצא עצמו אומלל בה.    
הבחירה בחיים מגומדים, אלו שבעליהם מסיבה זו או אחרת מפחדים לחיות אותם במלואם, תוך יצירת קשרים משמעותיים עם זולתם, מומחשת בעיסוקו של פין, שעובד בתיקון והרכבת רכבות צעצוע. פין, אותו משחק פיטר דינקלייג ("רעש מצלמים"), הוא גבר כבן שלושים הממעט בקשריו עם העולם סביבו: הוא דר בסמוך לבוס שלו, עובד בחנות שנמצאת מתחת לבניין מגוריהם ומבלה בעיקר בצפייה בסרטי רכבות עם מכורים נוספים לדבר. חייו הסדורים של פין, מתגלגלים כמו מודל רכבות ממוזער: הכול משקף את המציאות אבל נשאר במעגל סגור בלי העליות והמורדות שבחיים האמיתיים.  
 
המעבר ממודל העולם הממוזער לעולם הרחב מתרחש כאשר הבוס של פין מת מוריש לו תחנת רכבת ישנה בפרברי ניו ג'רזי. לאחר שפין עובר לביתו הנטוש והמבודד של סוכן התחנה (שמו המקורי של הסרט), הוא אינו יכול להעלם עוד לתוך אלמוניות. במקום בו כולם מכירים את כולם, ומחפשים להרחיב את גבולות עולמם באמצעות קשרים עם האחר, מייצג פין סוג של תקווה עבור שתי דמויות הספונות בבדידותן המנסות להתיידד אתו למרות התנגדותו: אוליביה האריס, (פטרישה קלקסון, "דוגוויל"), אומנית מקומית שפרשה מחייה הקודמים לדירת הקיץ שלה, וג'ו אוראמס, (בובי קנוויל, "אספן העצמות"), בחור פטפטן וחביב שמתמקם במזנון הנייד שלו אל מול ביתו החדש של פין.  
 
הפנטזיה הרומנטית שמייצגת הרכבת היא של מסע-גילוי, ופין עובר מסע זה כאשר הוא מאפשר לאנשים חדשים לקחת חלק בחייו. הקשר עם שני חבריו החדשים, ומספר דמויות נוספות מהעיירה הקטנה, (כמו מישל וילימאס מ"דוסון קריק"), מאפשר לפין לעשות את צעדיו הראשונים בעולם הממשי; הוא אומנם נופל כמה פעמים, מתאכזב וכואב אבל מבין בסופו של דבר שזה שווה את הסיכון, ושהסבל, הקושי והדחייה שהם גם מנת חלקם של אנשים אחרים סביבו, נוראיים פחות כאשר יש עם מי לחלוק אותם.    
 
יכולתו של טום מקארתי ליצור סרט מקורי ומשעשע סביב דמות בעלת מושא תשוקה הייחודי בעיקר לה (רכבות), היא אתגר שתסריטאים ותיקים לא תמיד עמדו בו. אבל מקארתי הצליח מאחר ולא ניסה לעטוף את השעמום והבנאליות היומיומיים, שהם מרכיב מרכזי בחיים, במעטפת מרהיבה ומהודרת, אלא בחר במעטה פשוט ומתוק של חברות.