באופן הכרתי חתמתי כבר מזמן על הרעיון שכל גוף יפה כשלעצמו. אבל הבנה תודעתית איננה כחוויה קולנועית. לראות בחורה מלאה על המסך לאורך סרט שלם מהווה סוג של הלם קולנועי שמחדד את העובדה שקשה מאוד להתנתק מהתהליך המתמשך של ההבניה הקולקטיבית של הגוף הרזה כגוף היפה. אל מול תקשורת השבויה בקונספציות אחידות על הטוב והיפה מגיע סרטה של פטרישיה קרדוסו, "נשים אמיתיות" על פי תסריט של ג'וזפינה לופז, ומנפץ את תבנית "המראה הנכון" על ידי התמקדות המצלמה בגוף שבמציאות נחשב לרגיל אך במדיה הקולנועית מאופיין בדרך כלל כחריג. לשם כך מציבה קרדוסו במרכז סרטה את אנה, בחורה היספנית מלאה המסתובבת בחלק נכבד מהעלילה בטרנינג מהוה ושיער אסוף ברישול. קרדוסו מאלצת את הצופים להתרגל ולהשלים עם מימדיה הלא "קולנועיים" של אנה בשלל צילומי תקריב עד שבסופו של דבר לא נותר אלה לקבל את גופה על משמניו.

תהליךהקבלה וההשלמה אותו עוברים הצופים מקביל לתהליך שעוברת הגיבורה ביחסיה עם אמה המבקשת להכפיף אותה למודלים החברתיים המקובלים של גוף רזה כגוף יפה. קרדוסו עוסקת בסרטה בפער הדורות בין הגיבורה אנה ואימה, כרמן, על רקע הקשיים הכלכליים של משפחה היספנית מהמעמד הבינוני באמריקה. כרמן מוצגת כאישה פתטית המדכאת ושולטת בבנותיה, אם בשימוש במסורות ואמונות מיושנות ואם על ידי מניפולציות הפוגעות בביטחונן העצמי וביכולתן לפרוס כנפיים ולהיות הן עצמן. מאבקה של אנה בסרט הוא להוכיח לאמה שהיא אישה שלמה כמות שהיא: היא אינה מוכנה לקבל את ההבניה החברתית שרזה זה יפה ואינה מוכנה לקבל את ראיית העולם הכובלת של אימה. האם אומנם מצליחה להביא את אנה לעבוד במתפרה של אחותה תוך התעלמות מהחלומות והכשרונות שלה, אבל אנה מצליחה לקרוא תגר על אמה ולערער על כוחה.

כנגד דמותה פורצת הגבולות של אנה מוצבת אסטלה, אחותה הגדולה, (והשמנה), שאינה מהינה עוז למרוד באימה. אסטלה, שהיא להגדרת אימה רווקה מתבגרת שכבר לא תתחתן, נדונה לעצב שמלות מקסימות במידה 36 ללא שכר הולם או הכרה בכשרונה. חלל המתפרה ולקט הנשים קשות היום העמלות לתפור שמלות במידות שלעולם לא יתאימו להן מסמלים את תבנית החיים החברתית תרבותית שנוצקת לפי קנה מידה אחיד החונק את השאיפות והחלומות של נשים רבות. היחידה שמצליחה לנתץ את התבנית היא אנה, דבר שמסומל בן השאר בשמלה מדהימה שאחותה תופרת לה לפי מידותיה הגדולות.

סרטים על פריצת גבולות ויחסי אם-בת מכילים בדרך כלל חומרים מרתקים. אבל סרט טוב תלוי ביותר מכך. החלק הראשון של "נשים אמיתיות" (ששמו אפס קוצץ מ-"לנשים אמיתיות יש קימורים"), מעצבן ומשעמם בגלל שהמצלמה מאפילה על העלילה. החלק השני מעניין וזורם טוב יותר בעיקר בגלל שהמסר ש"שמנה היא (גם) יפה" ו"אל תגדירי את עצמך לפי מוסכמות שמבטלות את דעתך וגופך", מועבר עלילתית.