סוד הגבר הנעלם
סרטו הדוקמנטרי של מוטי חייבי, קאטוי, שהוצג במסגרת פסיטבל דוק-אביב בסינמטק מתמקד בלהקת קברט ה
הסרט המפלרטט במרומז עם רעיון הסירוס הגברי ומביע סוג של התרפקות על יכולתם של הליידי-בויז להתנהג כנשים, גרם לי לחשוב שאולי דווקא החיים במולדת הציונית עם הדרישות שלה מהגברים שבתוכה – להיות חזקים, אמיצים, קרביים וכו' – יוצרים כמיהה לחברה שבה מותר לגברים להביע רוך, חמימות ורגשות הנחשבים כנשיים. שהרי, שאנחנו חיים בחברה צבאית כוחנית מצ'ואיסטית (שמאל וימין המונהגים על ידי גנרלים ואנשי צבא) שדיכאה במשך שנים את מי שלא נתפס כשייך לזרם המרכזי: שמחניקה גילויים גבריים של רכות, שלא מאפשרת לגברים שגדלו בתוכה לבטא את הצג הנשי שלהם (אנימה לפי יונג). חברה שניתן לאפיין אותה כחברה כוחנית ושופטת, חברה מפרידה שנוקטת באלימות גלויה ונסתרת כלפי מי שאינו נתפס כשייך, עד שנאלץ לוותר למען המדורה הקולקטיבית/מיזוג הגלויות/אחוות הלוחמים/דתיות משפחתית על פרטים מהותיים בזהותו.
לפיכך, מסע ההתחקות הקולנועי אחר קבוצת הליידי-בויז בתאילנד יכול להיתפס כמעט כמסע שורשים הפוך. מסע מחברה גברית מצ'ואיסטית לחברה נשית מטריארכלית. מסע שבו מי שגדל בחברה שהאלמנטים הגבריים שבה מתבטאים בפחד להיות פרייר, באחוות הלוחמים, במרוץ המטריאליסטי אחר כסף והישגים בוחן את מה שנתפס כנורא מכול – סרוס הגבריות. רעיון הסירוס מוצג על ידי הקבלה בין שני עולמות המתנהלים בחווה התאילנדית בה חיות הליידי-בויז: מצד אחד, חבורה מצחקקת וססגונית של טרנסווסטיטים בהכנות למופע קברט, מצד שני פועלים מיוזעים וקשי יום העובדים במשחטת בשר. המצלמה עוברת בין צילום תנועותיהן וגופן הענוג של הליידי-בויז כשהן מתאמנות בריקוד בצל עצי החווה, לתמונות הקשות של הבשר השחוט. התמונה המסמלת יותר מכול את מוטיב הקטיעה והסרוס היא זו שבה למשך דקה ארוכה מוצג ראשו הערוף של חזיר קטן. תמונה מזעזעת ומחרידה למדי.
מסע קולנועי מעורר שאלות.
קאטוי, מוטי חייבי, 53 דקות
לא ראיתי את הסרט אבל הנושא מעניין.
הסירוס מאיים על הגברים – זה המובן מאליו.
אבל הוא מאיים גם על הנשים שאולי לא רוצות גברים מסורסים.
וזה, לדעתי, מה שמאיים על הגברים בחזרה.
הרבה גברים היו רוצים להתאיין מהגבריות המשעממת שלהם ולהתרפק על נשיותם
(ולאו דווקא על נשותיהם).
אבל מתים מפחד – מהנשים פוחדים.
הוספת תגובה