ההפגנה נגד אלימות כלפי נשים
בדרך כלל המפגש עם ארועים מרובי משתתפים הוא משהוא שאני משתדלת להמנע ממנו ככל האפשר. כבר בראשית המאה שעברה כתב גוסטב לה בון בספרו "הפסיכולוגיה של ההמון" על הסכנה שבהטמעת אישיותו של היחיד בדעת ההמון. אבל לפעמים יש בהתאספות מטרה מספיק חשובה המאפשרת לממש את הזכות הדמוקרטית להתאגד, להביע דעה ולפעול לשינוי המציאות עד שגם אני מבינה שאי אפשר להשאר בבית ולשתוק.
האלימות המינית, הפיזית, הכלכלית והמילולית שנשים חוות במדינה הזאת היא מטרה שכזאת. במיוחד בימים בהם אנס סדרתי כבני סלע מסתובב חופשי, וכאשר העובדות מספרות על כל אישה שלישית המותקפת מינית. וכך, אתמול 25/11/06 הצטרפתי להפגנה הקוראת די לאלימות נגד נשים מתוך מחשבה שההטרדה והפגיעה בנשים מלווה בדרך כלל בהשתקה, בהדחקה, בחוסר יכולת לדבר את הדברים, בפחד מפני מה יגידו – כל אותו דיכוי עצמי שפועל בשיתוף פעולה עם התוקף, שיש לצאת כנגדו בקול גדול, בשיתוף רבתי ובמפוגן.
ולא רק זאת אלא שהפגנה כנגד האלימות כנגד נשים שפושה בחברה הישראלית יוצרת – לפחות מבחינתי – חוויה מתקנת. קריאות קבוצתית שנשמעו בהפגנה כמו: "לא זה לא! זה לא, ולא ולא, איזה חלק מהלא לא הבנת עד לפה?" אפשרו לי להיות חלק מהקהל שפועל לניפוץ אותה תבנית מחשבה משתיקה וכנועה.
בהפגנה נכחו נשים מארגוני נשים רבים, ומיעוט של גברים שהזדהו עם המטרה. הצטערתי שלא ראיתי יותר סולידריות גברית. באשר מן הראוי שהקריאה כנגד אלימות כלפי נשים תצא מנשים וגברים כאחד. ואני מקווה שבהפגנות דומות בעתיד יפגינו לצד הנשים גם גברים שמבינים את הצורך להשמיע את הקריאה ולפעול לשינוי פני הדברים. היה גם רצוי שהשוטרים היו מגלים יותר הבנה והזדהות עם המצב ולא פועלים בכוח כנגד המפגינות. לבקשת הסובבים אותי צלמתי כמה מהם.
תמונות מההפגנה
טוב, אמרו כבר כל כך הרבה על היום הזה שקשה להוסיף.
כל הכבוד לכל מי שעושה נגד אלימות. בתור מי שעושה בתחום של מניעת אלימות במשפחה, הרשי לי להוסיף כמה מילים.
שתי הערות לסדר:
נדמה לי שהערבוב בין אלימות מינית לבין אלימות פיסית ובעיקר אלימות במשפחה גורם נזק רב, ומבלבל. בסופו של דבר גורם לתחושה שכולם נגד משהו שהוא לא חלק מאיתנו. הוא של סוטים. למעשה זה לא כך. זה חלק ממני וממך וברמה כזו או אחרת בתוך כל המשפחות. ההרחקה גורמת לכך שלא ניקח אחריות. שלא נשתנה.
דבר נוסף: לצערי ההפגנות האלה דווקא מקבעות את הנשים כקורבנות. כחסרות אונים מול הכוחות הגבריים החזקים בעולם.
אין ספק שקיים דיכוי נגד נשים, שנשים הן באמת נפגעות. אבל היכרות מעמיקה עם מקרים רבים מלמדת שהמציאות מורכבת הרבה יותר
במשפחות רבות בהן יש תופעות של אלימות אנחנו מוצאים שהנשים אלימות מאוד. בדרך כלל מדובר באלימות מסוגים שונים שאינם פיסיים אך לפעמים מדובר גם באלימות פיסית לשמה. במשפחות כאלה יש "ריקוד" אלים בין בני הזוג. האלימות מלבה תחושות של ריגוש, תחושות של ייחודיות ועוד. ולמעשה האשה אחראית באופן חלקי גם לאלימות הקשה של הגבר. ושוב- השמתה כקורבן בלבד מעוות את המציאות. במשפחות שבהן יש אלימות נגד ילדים המצב דומה.
אולי אני טועה, ורמות הדיכוי, האפלייה והפגיעה בנשים כנשים גבוהות כל כך שאי אפשר עדיין לשים את ההכללות הגסות מאחור ולחשוב על הניואנסים. אולי עדיין צריך את ארגוני הנשים שיזנבו בארגוני הצדק, ובארגונים החברתיים השונים. אבל אולי אפשר לעשות קצת יותר?
אלימות היא אלימות היא אלימות. גם אם היא מילולית.
אני חושבת שמה שנאמר בהפגנה שכל אישה שלישית מותקפת מינית מוציאה את התמה שאלימות זה רק של סוטים.
אני חושבת שמי שיצאה והפגינה ויצאה מהפסיביות היא אינה קורבן. קורבן אינו מדבר ואינו מוחה.
הרעיון שהקורבן אחראי לאלימות של התוקף שכיח אך מדאיג כי זו הפרשנות שבה האלימות והשנאה מבססים את עצמם.
הססמה היא "לא זה לא זה לא" וכו'.
עדכנתי. תודה!
הוספת תגובה
תגיות
הכי מוגבים
הכי נצפים