על אחוות גברים, יוסי שריד וערוץ 10
ב-"אני, את, אנחנו" שיצא לאור בהוצאת רסלינג, חושפת לוס איריגארי, פסיכואנליטיקאית ופילוסופית הכותבת בצרפת, את התשתית הגברית המבנה את החברה סביבנו:
בחירת תכניות הפנאי, בייחוד באמצעי התקשורת, מקורה בתרבות הבין-גברית. הספורט הגברי בדרך כלל תופס בהן מקום נכבד, ורשת טלוויזיה לא תהסס להחליף תכנית תרבותית המיודעת לשני המינים בשידור של משחק כדורגל. אלא שנשים משלמות אותה אגרה… על השימוש בשידורי הטלוויזיה. ואולם אלה אינם מותאמים להן…. פירוש הדבר שבימנו בבתי הספר, באמצעי התקשורת וכן הלאה מכלכלות הנשים את השיח המדיר אותן." (עמ' 117)
אפשר היה להיווכח בצדקת הדברים האלו באופן בו הסיקור התקשורתי של המשחק בין נבחרות ישראל ואנגליה יצר את התחושה שאנו חיים במרחב חברתי המתאגד סביב אחווה גברית שאינה מוציאה את המיטב מהגברים המשולהבים החברים בה.
כך, בחר עיתון הארץ, השומר בדרך כלל על איפוק מעודן, להעניק לתיקו בין שתי הנבחרות תמונת שהשתרעה על כמעט ממחציתו של העמוד הראשון – זאת לצד כתבה מאת יוסי שריד שכתב על האירוע במילים שיכלו לגרום לנו לחשוב שמדובר בהתגשמות חזון אחרית הימים (או מזרח תיכון חדש):
"אך השפל לא הושפלנו, וגם זה מעט לעם זקוף קומה…. יותר משנצר האל את המלכה, הוא נצר את הנבחרת שלנו…. גם מי שמשתייכים לכנסיה האנגליקנית לומדים פרק בברית החדשה, ואולי גם בברית הישנה, והיו צריכים לדעת שארץ הקודש היא ארץ הנסים – לחם ודגים…. בריטניה הגדולה היתה ידועה לפנים כאימפריה, שבה אין השמש שוקעת לעולם. אמש, ברמת-גן, שקעה השמש האימפריאלית, החשיכה על האנגלים את עולמם, ולנו האירה פנים…. לאנגלים יש מסורת אלביונית מפוארת, אבל לנו יש היסטוריה עתיקת יומין; ויש לנו תקווה והיא תנצח בסוף…את התקווה בת שנות אלפיים, איש לא יוכל להביס."
הלאומנות, לפי דברים אלו, יכולה לשרוד במקומות לא צפויים.
מה יש לעשות בארץ הקודש?
כל זה כאין וכאפס לעומת ערוץ 10 שבחר לסקר את ביקורם של האוהדים האנגלים בארץ באופן שהזכיר את הצורה בה לשכת התיירות בחרה לייצג את ישראל בעזרתה של דוגמנית זרה בביקיני חושפני, (שיחה עם גבי גזית על הנושא ברשת ב' עשתה, אגב, את הקסם והתמונות ירדו מהרשת).*
במהדורה מרכזית, בה צופים, בין השאר, בני נוער וילדים רבים, הרשה לעצמו ערוץ 10 להעביר כתבה עם מסר שעשה רושם כאילו חבר למנטליות של חדר הלבשה גברי שבו הגורם המאחד בין גברים הוא פרימיטיביות בסיסית והתייחסות לנשים כאל מצרך. עם קצת אחריות, עידון ומסגור הולם יכל הכתב לאותת לקוראיו שיש לו ערכים קצת יותר נעלים מהחוליגנים אותם ראיין.
ועדיין, ניתן לשאול מתי עיתון הארץ יקדיש את מחצית העמוד הראשון לסקור פעילות שקרובה ללבן של נשים?
התשובה היחידה עליה אני יכולה לחשוב היא — ביום בו תקום מפלגה חברתית חדשה עם זיקה ירוקה שבראשה אישה. מי יתן בקרוב, אמן.
קריאה נוספת
מרחב ציבורי מול נשי בפרסומת המונדיאל
כמיטב יכולתה. זו יכולתה – יוסי שריד, הארץ
*אבל נותרו אצלי במחשב
אם מפלגת נשים תקבל מחצית עמוד ראשון בהארץ. אולי טור קטן באחד העמודים הפנימיים, עם הלעג והשנינה של מיטב בנינו. בכל אופן, כשתוקם מפלגה כזאת, אני מצטרפת. בכל ליבי.
נחכה ונראה!
מועדון לילה הוא גם דוגמא לזה.
ביום שישי האחרון היו רק גברים וזה היה די מבעס.
האם את טוענת שספורט לא מעניין נשים אלא בעיקר גברים ? אם זה נכון, זו בעיה של הנשים שלא פותחות את עצמן לתחומי עניין שנחשבים גבריים.
כאילו דהה.
איך שכחת לציין שרוב הגברים המשולהבים אוהדי הכדורגל הם מזרחים פרימיטיבים וצעקנים?
אני לא רוצה להתייחס לטענה עצמה, אבל לצטט כך את יוסי שריד כדי לתמוך בה, זו כבר ממש טעות.
כמה תמימות צריך לגייס כדי לקרוא את מה שהוא כתב בלי להשיח באירוניה?
את באמת חושבת שיוסי שריד רואה במשחק העלוב הזה את שקיעתה של האימפריה?
נו באמת.
ומציין שהמשחק זכה ל-37% ריטינג. כל חברת שידור שהיתה מוצאת תוכנית שמביאה 37% ריטינג היתה משדרת אותה. על זה יש שני דברים הגיוניים לומר: האחד, באמת סליחה שאני אוהב כדורגל, והשני – נו, זוזי, את מסתירה.
שיוסי שריד הוא בעצם לאומן שקצף שפתיו מדיף גזענות ואתנוצנטריות, שכדורגל הוא ביטוי של יחסי הדיכוי בתוך הארכיטפ החברתי ושלאהוד את נבחרת ישראל בכדורגל זה להיות משת"פ של הכיבוש והניאו-ליברליזם.
ולמה בדיוק הפעילות הזאת (אירוע ספורט גדול) לא קרובה לליבן של נשים?
אפשר לפתח תיאוריות שלמות, ואני אשאיר לך את הכבוד. אבל העובדות הן שבמקומות אחרים בעולם הפעילויות האלה בהחלט קרובות לליבן של נשים.
כדורגל קרוב לליבי, במיוחד תחרויות בינלאומיות, אבל בשיח עליו יש משהו שמרחיק נשים, שמדגיר כדורגל מראש כגברי, וזה הרבה באשמת התיקשורת והפירסומות המטופשות בעיניין, הרבה בגלל גברים שלא נותנים מקום לנשים שם ("זוזי את מסתירה")
ועוד.
הכי טוב לי לראות לבד או עם הבנזוג
או במקום ציבורי שיש בו גם נשים וגם גברים.
לנמרוד, כל הכבוד על הערך של יוסי שריד בויקי. אלא שהלאומנות כאמור, צצה לפעמים במקומות לא צפויים. התייחסתי לכך במאמר "מיהו צ'חצ'ח", בצרוף תמונה של יוסי במדי כדורגל:
http://www.notes.co.il/lir/30460.asp
ליוסי, האירוניה החבויה שאתה מדבר עליה מסקרנת, באשר מדובר בחובב כדורגל, שספק אם בחר ללגלג על מושא אהבתו. יותר סביר שהשימוש בהגזמה והפלגה נועד כדי להביע שימחה מבוישת. אין ספק שמיקום התמונה בעמוד הראשון וגודלה נעדרי כל אמירה אירונית.
מפתיע, מוזר ומאכזב לראות שדווקא אחת שמכנה עצמה פמיניסטית חוזרת לאותן חלוקות של גברים-נשים, זה ארכאי לחלוטין. מה הבעיה בדיוק שהארץ שם את התמונה בגודל הזה? לידיעתך, לפני שנתיים ומשהו הייתה תמונה בגודל דומה של נינט טייב לאחר זכייתה ולפני מספר חודשים תמונה של טלי פחימה. כדורגל זאת תרבות, בעבר גם היתה תמונה של קונצרט של הפילהרמונית. כאשר יש ארוע מרכזי ומשמעותי – גם אם את לא מתעניינת בו, יש מקום להבליט אותו בתקשורת. ספורט קבוצתי אכן נותן מקום ללאומיות ולשוביניזם, אבל אין קשר להארץ
החלוקה בין גברים לנשים מקיימת את המין האנושי. וכפי שמציינת לוס איריגארי, (אגב, תאורטיקנית פמיניסטית נודעת), להבדלים הביולוגיים בין נשים לגברים יש משמעויות תרבותיות רחבות היקף.
אינני טוענת שלכדורגל אין מקום. התייחסתי ליחס התקשורתי לכדורגל כסמל לאופן בו פועלת ההגמוניה הגברית בשדה ציבורי שאמור להיות משותף לשני המינים.
מצד אחד יש התגייסות תקשורתית מקיפה הנוגעת בהתלהמות יתר לסיקור משחקי כדורגל, שהמתעניינים העיקריים בהם הם גברים, ומצד שני, אין, עדיין, מרחב חברתי המאפשר לנשים לכונן זירה תרבותית מקבילה.
על תאוות הנשים לקניות ואופנה. אז למה זה לא מקבל מדור קבוע בעיתון היומי, כל עיתון יומי? למה לזה לא מגיעים בסוף כל מבזק חדשות כל מבזק חדשות? בוקר טוב אליהו, אנחנו חיים בחברה גברית שלפעמים עושה מקום ולפעמים, "יאללה זוזי את מסתירה". תמיד חיינו כך, ותמיד נחיה כך לא ברור לי מה ההפתעה.
תודה ששמת את הדברים על השולחן. את צודקת כשאת אומרת ש"תמיד חיינו כך", אבל אני סבורה שאת טועה כשאת אומרת ש"תמיד נחיה כך".
הוספת תגובה
תגיות
הכי מוגבים
הכי נצפים