נולדתי למשפחה דתית שעם הזמן הפכה למסורתית. אח שלי היה זה שהניף את נס המרד כאשר הדליק בפעם הראשונה אור בשבת. הייתי בת חמש וחצי, כאשר האירוע שהפך עבורי את סדרי בראשית התרחש. האמונה באלוהים הכניסה מימד של קדושה לחיי. משהו שהתקיים מעבר לחיי החולין ונשא מימד של רוחניות, טוהר וטוב. אורח החיים הדתי שנלווה לאמונה היווה עוגן ומוקד להגדרה עצמית, סיפורי הצדיקים וסיפור התנ"ך, מקור להזדהות ונחמה. כל זה התהפך באחת ומבלי כל הכנה מוקדמת.

גרנו באותם ימים בשכונה חילונית. חברותי הקרובות, שירלי ויעל, לגלגו על האמונה שהפגנתי. "תראי לנו איפה נמצא אלוהים?" ביקשו ממני אחר צהריים אחד. תשובתי, "אלוהים נמצא בכל מקום", הובילה אותן לבעוט באויר ולקרוא קריאות גנאי לאלוהים אותו הכו כביכול. התקרית הזאת לא רשמה אצלי עלבון מיוחד. היה זה סוג של אתגר אותו חשתי גם כאשר ביקרתי את חברותי בשבת ולא יכלתי לקחת איתן חלק בפעילויות כמו ציור.

מה שפער בי פצע היה דווקא אותו מקום ביניים בין שני עולמות, בו נמצאנו מאז אותו יום בו הדליק אחי את האור. עולם שנע בין אמונה לחוסר אמונה, חיים של קיום מצוות וחיי חולין. הרצון לשמור על אמונתי באלוהים הוביל אותי לחוות סוג של מלחמה פנימית בשנותי בבית הספר היסודי. הברירה שהציבה מולי החברה החילונית וחברי לספסל הלימודים הייתה שאני תוצר של מערך חברתי. אלא שהרגשתי שהברירה הזאת חותרת תחת קיומי. באשר המערך החברתי בו גדלתי לא באמת ראה אותי, ולא שיקף את דמותי באופן שאפשר לי סוג ל זיהוי.

אחר שנים של התבוננות ולימוד, אני מבינה כיום את האטימות החברתית שחשתי אז כתוצר של חברה גברית ביסודה, (שמשתיקה את הנשיות שבה), כוחנית, (שלא מכבדת עדינות ורגישות), ונגועה בגזענות, (שדוחקת את המזרחים לשוליים ועולבת בהם). בצעירותי לא היו לי את הכלים להתמודד המבנה הדכאני שחוויתי סביבי. ובאין עוגן של אמונה, בגורם הנמצא מעבר למערך החברתי הרדוד והמדיר שסביבי, סוגית הזהות העצמית פיעמה בי כפצע המבקש מזור.

אלוהים משחק בחשבונית

אלא שלא הכול היה ורוד גם בצד השני של המתרס. מהעבר השני של חיי החולין שכנו המצוות. אותם מצוות, שעונשים כבדים, כך סיפרו לי בילדות, עומדים ותלויים כלפי כל מי שאינם מקיימים אותם. הרעיון של אלוהים כבעל חשבונית המודד ומסמן כל עבירה קטנה כחמורה הטריד אותי. רציתי להשתייך לעולם המופלא של צדיקים בעלי סוד עליהם סיפר לי אבי. אלא שמוטיב העונש החדיר בי פחד מכלה ותחושה שהחיים הם סוג של חטא מתמשך. במיוחד זכור לי סיפור מטריד על ילד שעל כל חטא שביצע דפק מסמר בלוח עץ. לקראת ראש השנה משביקש לתקן את מעשיו, הסיר בזה אחר זה כל אחד מהמסמרים עם כל מצווה שקיים. אלא שהלוח כבר לא היה חלק, הוא היה מחורר כזכר לחטאיו הקדומים.

She is Leaving Home

בגיל התיכון עזבתי את ישראל. ביקשתי לממש חלום שעוצב על מיתוסים של שלום ואחווה משנות השישים. אלא שהחיים האלו התבררו כלא פשוטים. "זה אשר הופקר אינו מוצב למעשה מחוץ לחוק ואינו נעשה אדיש כלפיו, אלא … נעשה חשוף", כתב אגמבן בספרו "הומו סאקר". אומנם עזבתי את חיי המוכרים בארץ מתוך רצון ואמונה שניתן להקים מערך חברתי אלטרנטיבי בריא יותר. אלא שהשנים מחוץ למסגרת החברתית הכובלת הובילו אותו להבין שהדיכוי נמשך גם אצל אלו הבוחרים להוציא עצמם ממערך חברתי שאינו מאפשר להם לממש את זהותם בכבוד.

שנים אחר כך, כאשר חייתי בחו"ל חופשייה מכל הגדרה חיצונית וממוסדת מצאתי את דרכי במקרה לבית כנסת בניו יורק. בית הכנסת היה שומם. ישבתי שם לבד ועיינתי בספר תנ"ך שהיה מונח על ההדום לפני. שפתו, שפת האם בה לא דיברתי מספר שנים ניבטה אלי שוב עם סיפור בראשית. חטא קדום המבקש תיקון. שעה זו בבית הכנסת, ועוד מספר חוויות רוחניות שחוויתי הובילו אותי להבנה שעל מנת להשתחרר, אצטרך, כפי שמכתיבות מילות השיר של ג'נסיס, "להיכנס כדי לצאת".  חזרתי לארץ בכוח של אמונה שאפשרה לי להרגיש שיש קיום מעבר לעולם הזה שרואה אותי. הרגשתי שקיבלתי אישור לקיומי ושיקוף חלופי למראה המעוותת שהציבה החברה עבורי.

אותה תקופה רחוקה של חסד הטביעה בי את האמונה באופן קיומי. היא נתנה לי כוח בחיי החולין, ומשמעות ברגעים שנדמו כחסרי הגד ופשר.

אני אישה מאמינה. חיים של קיום מצוות – 613 במספר – הם כבר עניין אחר. שלא לגמרי יישבתי.

מצוות, הגרסה הקצרה:

תשובה מעניינת לסוגיית קיום המצוות הגיע ממקור לא צפוי. במסגרת לימודים שבועית בממזרח שמש, מרכז רוחני העוסק במנהיגות יהודית חברתית מפרספקטיבה מזרחית, למדנו פרק ממסכת "מכות", המעלה על נס את מוטיב המינימליזם.

כמו תוכנת מחשב הכתובה היטב, מציע דף הגמרא היפוך מרתק של עולם של חיובים מחיובים שונים בהינף קולמוס.

תחילה באה המסכת ומצמצת את תרי"ג המצוות למספר צנוע של אחת עשרה. מצוות אלו, הכתובות למרבה הצער בלשון זכר, מבוססות על תהלים פרק ט"ו ומתמקדות בפונקציות אנושיות:

הולך תמים * ופועל צדק * ודובר אמת בלבבו * לא רגל על לשונו * לא עשה לרעהו רעה * וחרפה לא נשא על קרובו * נבזה בעיניו נמאס * ואת יראי ה' יכבד נשבע להרע * ולא ימיר כספו * לא נתן בנשך ושוחד * על נקי לא לקח 

אלא שכאן לא מסתיימת מלאכת התמצות הברוכה של המסכת. אחת עשרה המצוות מצומצמות שוב לשש, בהסתמך על פסוקים מישעיהו לג':

הולך צדקות * ודובר מישרים * מואס בבצע מעשקות * נוער כפיו מתמוך בשוחד * אוטם אזנו משמוע דמים * ועוצם עיניו מראות ברע 

בהתבסס על הפסוק השירי ממיכה ו', מציעה המסכת תמצות נוסף לשלוש מצוות בלבד "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם": עשות משפט * ואהבת חסד * והצנע לכת עם ה' אלהיך 

ישעיהו נו' משמש מקור לכנס את המצוות לכדי שתיים, (נרלוונטיות מאוד להנהגה של היום):

שמרו משפט * ועשו צדקה 

ומכאן תמצות נוסף ואחרון המרכז את תרי"ג המצוות במצווה אחת. ראשונה, זו מספר עמוס פרק ה': דרשוני וחיו.

ושניה, מספר חבקוק ב' צדיק באמונתו יחיה.

מסכת מכות ואומנות אי העשייה

ואם לא די בכך, באה ראשיתו של דף הגמרא בהצעה מהפכנית אף יותר, שמהדהדת את אומנות "אי העשייה", המופיעה במלבושים שונים בספרות מיסטית ורוחנית. לא רק שאין אנו מחויבים בכל המצוות כדי להיות בצד הטוב של אלוהים, אלא שבעצם הקיום, ה- being שלנו יש טוב. כמה יופי וקסם יש בפשטות. אי עשיית הרע הרי היא מצווה ששכר בצידה וכך כתוב: "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם הא כל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה".