הפגנת "כישלונרים" שיצאה בקריאה לפיטוריהם המיידיים של הנהגת הפיאסקו בלבנון סבלה מכשל רציני.  

כמה מטריד לגלות שגם אירוע מחאה הבא לדבר ממקום לא פוליטי של אלטרנטיבה חוזר שוב על אותה תבנית מחשבה מסוכנת שמלחמת לבנון השניה גילמה את שיאה.

 ועדת וינוגרד שחשפה את מחדלי המלחמה עסקה בקונקרטי; החלטה שגויה זו או אחרת. השהיה בפעולה. חוסר שיקול דעת. מה שנותר סמוי מהעין, מה שדורש מבט מעמיק יותר הבא משיח אחר, הוא מערך המחשבה שהוביל למשגי המלחמה. אף אחד לא דיבר על תבנית המחשבה ה"גברית" והמאצ'ואיסטית המקננת מאחורי ההתנהלות הכושלת; שהכשל בשיקול הדעת, בנמהרות ובחוסר המוכנות לקחת אחריות על המתרחש הינו תוצר של עודף מיליטנטיות המחניקה היבטים אנושיים והשלכות אפשריות.
תגובתו נעדרת החמלה של רמטכ"ל המלחמה, דן חלוץ, "כשאני משחרר פצצה… אני מרגיש מכה קלה באווירון, כתוצאה משחרור הפצצה…. זה מה שאני מרגיש", משקפים הלך מחשבה "גברי" שקנה אחיזה בחברה הישראלית. תפיסת עולם כובשת רגש המתגלמת בזחיחות, עיוורון ונטיה קטלנית לאלימות ולקיחת סיכונים הרי אסון.
לאותה תבנית חשיבה שותפים אבות המלחמה: עמיר פרץ, מי שהיווה את תקוותם של רבים לשינוי חברתי ובכר על פניו את הכוח והשררה, בתפקיד שלא קיבל עליו מנדט ואין לו כל כישורים לבצע, ואהוד אולמרט, האיש שבא משום מקום להנהגת המדינה, זה שנתן לפרץ את התפקיד מתוך שיקול עסקני תוך התעלמות מטובת המדינה.
אלא שכשל המלחמה לא התרחש בחלל ריק. יש לראותו כחלק ממעשי השחיתות וההטרדה שצפים על פני השטח ומתגלים בפרשת שר המשפטים לשעבר, רמון, שהעדיף ערב פרוץ המלחמה לנשק חיילת שפגש דקה לפני כן, או משה קצב, הנשיא הנבצר, מי שבתפקידו אמור היה לגשר בין קצוות והעדיף כך נראה להתעלל בנשים עימן בא במגע. פרשיות אלו ואחרות מסמנות שאין מדובר כאן בתופעה המסתכמת רק בחטאו הפרטי של מנהיג זה או אחר, אלא בשיקוף של חולי חברתי נרחב.

הפגנת "כישלונרים," שהתמקדה בפיטוריהם של האחראים למלחמה, לא חשפה את הכשל הטמון בתבנית המאצ'ואיסטית של  אני ואפסי עוד, אלא הייתה עוד מאותו הדבר; הכותרת המתיילדת, הנציגות הגברית הכמעט הרמטית על הבמה, (שבעה נואמים מול מנחה אחת), והתלהמות הדוברים שלוותה מדי פעם בקול ניחר ובנפנוף ידיים לא בישרו על שינוי חיובי. לרגע נדמה היה שהקתרזיס היחיד לאירוע הוא גרירתם של המנהיגים הכושלים לכיכר והוצאתם להורג. אומנם, ההפגנה החזירה מעט מהכוח לעם, אבל בהעדר אמירה פוליטית-חברתית הנושאת תקווה לשיח חדש לא היה לה הרבה מה להציע מלבד פורקן רגשות. 
 הקול המודחק לא נשמע על במת הכיכר גם הפעם. קול המנהיגות הנשית הפמיניסטית שהיא ורק היא יכולה להוביל את חזון גישור הפערים, ורקימת מגוון הקולות והצבעים הייחודיים לחברה הישראלית. כמה חבל שגם מארגני ההפגנה לא הפנימו את נחיצותן של שחקניות חדשות על הבמה הציבורית. כאלו ששמרו על תובנה המקדמת שונות ואינה רואה סימן לנחיתות או עליונות. כאלו המסוגלות לאזן את תפיסת העולם המתרגמת את המציאות ליחסי שולט-נשלט, מנצח-מפסיד שהביאנו עד הלום. 

אני וחברותי לא ויתרנו גם כאשר מארגני ההפגנה סרבו לבקשות לתת מקום ובמה לקול הנשי. כחברות בקואליצית ארגונים פמיניסטיים וחברתיים הנקראת "נשיאה לישראל", הגענו להפגנה ואתגרנו אותה על ידי חלוקתן של מדבקות הקוראות לבחירתה של אישה לנשיאות. התגובות היו בדרך כלל נלהבות. מול כל המיליטריזם, בחירתה של אישה לתפקיד הלא היררכי והלא סמכותי הזה, היא האקט הנדרש כדי לסמל את הנכונות הציבורית להכות על חטא ולהתחיל בדרך חדשה.