העיר, המקומון של רשת שוקן עבר מיתוג מחודש ומוצלח יחסית. עכשיו עם עיצוב גרפי ירקרק , עימוד דימני המשדר קלילות אינטרנטית, וכתיבה שנועדה לייצר חוויית קריאה קלילה וחיננית עם פנים לקהילה, המקומון הבעייתי הזה מצליח להבריק מדי פעם.
הברקת השבוע האחרון הייתה כתבת שער של שרון אריאלי: תל אביב הפסקול – 29 מוזיקאים בוחרים רעש אורבני אהוב, שהצליחה להעביר חוויה של עיר גדולה וסואנת באמצעות קישור בין יוצרים מוערכים וקולות הרעש החביבים עליהם.

סאון הכרך תורגם לחוויות אישיות כמו נגינת הפסנתר שבקעה מאחת הדירות שמרגלית צנעני הייתה עוצרת לידה בדרכה לביתה כילדה, או רעש השוק הצבעוני אותו היא מכנה "רחש ברחש" בשפתה הייחודית כשלעצמה. רמי פורטיס סיפר על השקט של יום כיפור אחד בתל אביב שבו הצליח לשמוע את הרעש של רדינג. ירמי קפלן ושלום חנוך התחברו, כל אחד באופן נפרד, לרעש השקט של גלי הים,  דן תורן לרעש של אוטובוסים תוך ציטוט של עמיר לב "תמיד כשאוטובוס עובר אני אומר את האמת", מיכה שטרית התייחס לרעש המעורר ציפיות של מכונת האספרסו בבוקר, שלומי שבן התחבר לקולות המלווים את הטנדרים של האלטע זאכן העוברים ברחובות העיר בתכיפות הולכת ופוחתת, ואילו גבריאל בלחסן, (אלג'יר) סיפר זכרון על "רעש של עקבי אישה מטופפים" שריתק אותו בתקופה בה גר לבד בכרם.

כל זה טוב ויפה ואפילו נחמד, מלבד סוגיה מטרידה אחת. ניתן היה לקוות שאחרי הנזיפה הרשמית בכתבה גבר גבר – גרסת העיר מישהו במקומון, המיועד לקהל נשי וגברי כאחד, יפנים את מסר התקינות הפוליטית. האם זה כל כך הרבה לבקש, לאור העובדה שנשים מהוות יותר ממחצית האוכלוסייה, שכתבות המכנסות יחדיו ידוענים שונים יפגינו סוג של סימטריה ביחס המספרי בין נשים לגברים?
אלא שאת הרעש שעתה הבקשה הזאת בחרו לא לשמוע במערכת העיר תל-אביב. כך יצא שבכתבת השער כיכבו 26 מוזיקאים גברים, (אריק ברמן, מיכה שטרית, יזהר אשדות, שלומי שבן, רם אוריון, דודי לוי, גלעד כהנא, טל שגב, דן תורן, ג'נג'ו, ירמי קפלן, עופר מאירי, רמי פורטיס, יוסי בבליקי, גבריאל בלחסן, שלום חנוך, עמי שלו, נעם רותם, רועי צ'יקו ארד, תומר יוסף, איתן רדושניסקי, יאוב אליאסי, אשר ביטנסקי, סינרגיה, איל פרידמן ורע מוכיח),  לעומת נציגות נשית שהסתכמה בייצוג מינימליסטי שכלל את דין דין אביב,דנה ברגר ומרגלית צנעני.
 
החדשנות, כך אנו למדות שוב ושוב נעצרת בכל הנוגע לנשים. זה המקום שבו המדיה המשימה עצמה כפרוגרסיבית ביותר מגלה שמרנות בבחירה ליישר קו עם ההדרה המתמשכת של נשים מהשיח התקשורתי בכללותו. ראבק, די כבר עם זה.

 ***

והנה שבוע אחרי שהופיעה כתבת השער המדירה הופיעה "כתבת תיקון" של בן זילכה בשם חלוצות ותמונת שער עליה מגיע להעיר שאפו.

בתמונה קבוצה של 13נשים שנוכחותן איננה בגדר אובייקט קישוטי מיני, שמטרתו לענג את עין המתבונן הגברי. מי שזכאיות להשיר מבט למצלמה ולא כדי לפתות את המתבונן בהן אלא בגלל שיש להן עוצמה, זהות ומעמד.

כמובן שההבניה הסקסיסטית לא פסה מהמקומון, כפי שניתן ללמוד מהקריצה המחויכת בכותרת:  "מאיר, תירגע, בנות שמשחקות כדורגל בשכונה שוות שער". מה שעושה את הבנות לשוות זה שהן יודעות לשחק כדורגל בדומה לבנים. ובכלל הנוכחות של נשים בשער דורשת הסבר. היא מעצבנת את מאיר. צריך להרגיע אותה.

ובכל זאת, כל הכבוד!