אנחנו יושבים בקפיטרית בית המשפט העליון בירושלים. מוקדם יותר הגענו באוטובוס שיצא מדרום תל-אביב ובו פעילות מ"תנועת אחותי", עורכות דין ומתמחֵה מ"מרכז תמורה", נציגות מתנועת הקשת ונשים שאכפת להן. בכניסה לבית המשפט העליון פגשו אותנו פעילות דתיות מתנועת "קולך" שהגיעו מירושלים, ועוד אנשים נוספים שהצטרפו לשעה קלה. בקפיטריה נותרנו קומץ. חלק מהנשים שבו לעבודתן בעיר, לואיז כהן, פעילת הפנתרים המיתולוגית, שהגיעה במיוחד במונית ורוזה משכונת פלורנטין, חזרו במונית ספיישל לתל-אביב. בקפיטריה איתנו יואב ללום, יושב ראש עמותת "נוער כהלכה" שהגיש עתירה כנגד האפליה העדתית המתרחשת בין כותלי בבית הספר בית-יעקב בעמנואל. הוא מספר לנו באומץ וברגישות על העוולות שמתרחשות יומיום במסגרת החינוך החרדי אשכנזי כלפי בנות מזרחיות, או כלשונו, בנות ספרדיות.

המילה 'גזענות' נפרטת לפרטיה, בתיאורים מפורטים של מסעות היסורים אותן חוות משפחות רבות המבקשות להקנות לבנותיהן חינוך הנחשב ראוי, זאת במסגרת הממומנת מכספי ציבור. קשה לתפוס את חומרת המעשים הנחשפים תוך כדי שיחה. מתברר, למשל, שמשרד החינוך באמצעות ועדה רשמית (שהתכנסה בעקבות החלטת בית משפט) קבע שאימא שתבעה בית ספר של רשת החינוך לדין על שלא אפשרה לביתה ללמוד בין כותלי בית הספר, אכן אינה צנועה דיה כדי שביתה תלמד במוסד. מי יודע, אני חושבת, אולי משרד החינוך ילך צעד נוסף ויממן בעתיד גם את משמרות הצניעות?

הישיבה בקפיטריה מאפשרת התאוששות לאחר מפגש מבזה עם מנחם ינובסקי, עורך הדין המייצג את "בית יעקב", וחבר מרעיו. לפני שינובסקי מתייחס לשאלתי "כיצד אינו מתבייש לייצג בית ספר גזעני", קופצת נציגת המועצה המקומית בית עמנואל וטוענת שכל ההליך מיותר ובית הספר פעל ופועל כהלכה. מועצת עמנואל ובית יעקב מסתבר הולכים יחד כמו חומוס בפיתה, (או שמא הולם יותר לומר גזר מבושל וגיפלטפיש?).

ינובסקי מצידו פולט לעברינו בבוז " הנשים עם הכלבים". ההערה הזאת לחלוטין לא מובנת לי. אני מדמיינת כלבי אמסטף אימתניים, ומה שעולה בעיני רוחי הם מראות של שואה. אני מנסה להבין מה לכלבים ולבית הספר הגזעני שינובסקי מייצג, ושואלת את שולה קשת, מנהלת תנועת אחותי, למה התכוון עורך הדין בדבריו. שולה מסבירה שהגעתו של חמודי, כלב המחמד שלה, להפגנה הקודמת בשכונת הבוכרים, יצרה הדים בשיח החרדי המקומי. מסתבר שחמודי עבר שנמוך מהיצור החמוד שהוא לדמות המסמלת טומאה, או משהו מעין זה. בכלל מסתבר שחיות מככבות בשיח החרדי של אנשי בית יעקב; לפני שיצאנו לדרך הספיקה מי-טל נדלר, דוברת תנועת "אחותי", להראות לי אימיילים עם דברי השמצה כנגד התנועה בהם מבליח הצרוף "שוורצה חיה". מסתבר שלא נס לחו בחוגים אחדים. 

ההפגנה בשכונת הבוכרים; במרכז אורנה זקן, אני עם המגאפון שולה קשת וחמודי. צילום גיל יוחנן ynet

מה שמחזק את ידנו הם דברים חמים מאנשי התביעה ששמחו לראות שיש מי שתומכים בהם. זה, והחבטה המילולית המכוונת היטב שחטף ינובסקי והממסד הגזעני אותו הוא מייצג כמה דקות קודם לכן: "גם אם ילקוני אלף מלקות", אמר השופט – הבודד במזרחיותו – אדמונד לוי, לאחר שנזף בינובסקי על אופן התנהלותו בבית המשפט, "לא אצליח לדבר בניב ליטאי".

לוי בדבריו הסיר את הכסות הדלה שהואילה הרשת לעטות לאחר שגזענותה הגלויה הובילה להפגנה קודמת שערכנו ולתביעות מעמותת "נוער כהלכה" ו"מרכז תמורה". כעת נאותה הרשת להוריד את קיר הגבס שחצץ בין תלמידות "אשכנזיות" ל"מזרחיות", לבטל את התלבושות הנפרדות, את זמני ההפסקות השונים ואת צוות המורות הנפרד; במקום זאת הונהגו שתי "מגמות" שונות: האחת חסידית (קרי אשכנזית) והשניה רגילה (קרי מזרחית), כאשר על הנייר מתאפשר מעבר בין מגמה למגמה (מעבר, כפי שלמדנו אחר כך, הותר במהלך שבוע בלבד בו לא ענה צוות בית הספר לטלפונים). התקנון החדש הטוען לדאגה לבנות ורצון למנוע קונפליקטים, לא שכנע את לוי וצוות השופטים, שראו את הניכור הבין דורי שהוא מייצר: "התפילות והלימודים בבית הספר מתקיימים בלשון קודש (הברה אשכנזית). על מנת להקל על הילדות שאינן רגילות להתפלל ולברך בביתן בהברה זו, על ההורים לדאוג לכך שגם בביתם תתרגלנה התלמידות להתפלל כמו בבית הספר…. יש להימנע מהדגשת ה'אנחנו נוהגים אחרת' בכדי למנוע קונפליקט לא רצוי אצל התלמידות" (מתוך התקנון).

את השלטים שהנפנו קודם עם כתובות כגון "די לגזענות בבית יעקב" לא יכולנו להכניס לבית המשפט. בחוץ, בחצר שדרך אגב, לא ממש מאפשרת מפגן דמוקרטי ראוי, השתמשנו בזכות הדמוקרטית למחות, ופרקנו כעס על עוולה המתרחשת לאור יום. את הקריאות שלנו במגאפון שמעו עוברים ושבים ספורים. ובכל זאת היה לנו חשוב להגיע. חשוב לא לשתוק.

יום קודם, התהיה אם להגיע לירושלים להפגנה, הובילה אותי להבנה שאנחנו, הפעילות הפמיניסטיות והחברתיות, נדרשות למלא בעצם את המקום החסר של ש"ס – התנועה הפוליטית שזכתה בקולות של ציבור שלם שביקש תיקון לפערים המעמדיים והתרבותיים המתקיימים בישראל. אבל איפה ש"ס ואיפה הגשמתו של המוטו "להחזיר עטרה ליושנה"?

במקום להקים רשת חינוך עצמאית ברמה מעולה המבוססת על מורשת קהילות יוצאי ארצות האסלאם, מאפשרת ש"ס למוסדות החינוך החרדי אשכנזי להתייחס לבנות של קהל בוחריה כסוג ב'. במקום לשמר זהות ייחודית ולאפשר לה מקום במרחב הרב-תרבותי שאותו אמורה ישראל לייצג, בחרה ש"ס להסתופף בצילו של הממסד החרדי אשכנזי תוך אימוץ וחיקוי השטריימל, לבוש השחורים, הפאות וקפאון שכמו מבקש להחזיר את הזמן לאחור.