ראשי » חברה ודעת

כאוס ומרכז מבעד לבייגלה

14 בנובמבר 2008 | | אין תגובות | מאת

והנה רשימה שפרסמתי לפני שש שנים על הסרט חכמת הבייגלה (כרשימת המשך ל- על בייגלה וחכמה ההתבגרות) הסרט מוקרן היום, 14/11/08, בערוץ הראשון בשעה תשעה וחצי. סרט שמעלה שאלות על משמעותה של ההתבגרות בכלל ועל ההתבגרות בתל-אביב בפרט. מומלץ בחום.
  
מי אני?
 
 השאלה שמעלה הייטנר בסרטו "מי אני?", נראית כשאלה תמימה, אולם אין לטעות בה. שאלת שאלה זו בגיל שלושים כמוה כעצירת העולם. אותה חויה פרטית, כביכול, שמתאר הייטנר בסרטו מצביעה לדעתי על תופעה רחבה יותר ומעניינת לא פחות – מאחר שהעולם שנעצר ב"חוכמת הבייגלה", הוא המרכז החילוני הישראלי – תל-אביב.
גיבורו של הייטנר חי, כביכול, בעיר כפולה. מבעד מבטו של האני הילדותי שלו, תל-אביב היא מקום רב-קסם, יש בה ים, מועדונים, אנשים צעירים וחיים. דרך מבטו של האני הבוגר שלו, נחשפת עיר סתמית שבה הכסף משמש כסמל סטטוס וגורם מניע. אולם, נסיונותיו של הגיבור למצוא את עצמו בכל אחד משני עולמות אלו נכשל בשל אי נכונותה/יכולתה של העיר להוות מרכז אמיתי המספק זהות.

במבט הבוגר של גיבור העלילה, הייטנר מציג לנו את תל-אביב כמרכז נוקשה, משעמם וחסר מהות. הוא משתמש בלוקיישנים מרכזיים בעיר כגון, אוניברסיטת תל-אביב המוצגת כמקום לצילום עבודות, אכילה, צפייה בבחורות אבל לא כמרכז חשיבה או לימוד אמיתי. בדומה, מוזיאון תל-אביב מוצג כחלל ריק וחסר משמעות הממלא זמן ולא תוכן. גם חללי ההי-טק המופיעים בסרט מוצגים כמקומות קרים וחסרי משמעות שממלאים פונקציות עסקיות ושום דבר אחר לזה. התשובה לשאלה "מי אני?" לא יכלה לבוא גם מנקודת המבט של האני הילדותי של הגיבור החי בשפע אותו מציעה תל-אביב. השוטים של החיים הסואנים, שלל הבחורות היפות, הברים ההומים מציגים פן נוסף של העיר. אולם, הריבוי והפלורליזם שהעיר מציעה מצביע על כך שהיא אינה יכולה לספק תשובה ברורה לשאלה מהותית. לסיכום, תל-אביב מוצגת כמי שמאגדת מצד אחד היררכיה, (כמרכז עיסקי/אקדמאי/תרבותי) ומצד שני חוסר היררכיה (כמרכז בילוי), אולם בשני היבטיה העיר אינה מהווה מרכז בר משמעות. במקום להוות מרכז, מהווה תל-אביב מצע לכאוס, חוסר הזהות אותו חי גיבור העלילה, גולן. מרכז חסר מתגלה גם בדמות האב שאינה מספקת לבן תשובות אמיתיות. האב מאופין באי היותו מרכז המאפשר זהות. את התשובה נותן דווקא הסב המדבר על לחיות את החיים. ואכן תשובתו של גולן בסרט, לשאלת הזהות, היא לחיות. ומימוש החיים מתאפשר עבור גולן באמצעות מימוש האהב לדמותה של דיקלה, במשחק משכנע של אוסנת חכים. ובין אם ההתחיבות הרצינית והמהותית בין גבר לאשה היא צורה יחידה או נוספת להגשמה עצמית, ההבנה שאנו חיים פעם אחת ושיש לנצל כל רגע ורגע מהווה בסרט זרז מצויין להבשלת זהותו העצמית של גולן בסביבה שלו.
 
התשובה לשאלת הזהות מאפשר את ההתחברות למשמעות הגדולה של הדברים ומציאת מרכז המקשר בין הגיבור לחברה בה הוא חי. דבר זה בא לידי ביטוי בסצינת החתונה, סצינת העירום, וסצינת הסיום. סצינת החתונה מסמלת נקודת-זהות בשילובם של מוטיבים סמליים שונים והקידושין. החתונה מתרחשת בחלל פתוח למחצה על חוף הים והיא שוזרת אלמנטים דתיים עם חילונים תוך הצגת תמונה קסומה ונוגעת ללב (לצלילי קטעי חזנות הזויים) של אקט הקידושין בין איש ואישה. נקודת זהות נוספת מתרחשת בהופעת העירום המלא, הסנסציונית והמוצדקת-עלילתית, של גיא לואל המשחק את גולן. החשיפה בעירום מסמלת את ההגעה לאמת העירומה – צגה פרונטלית זו של הגבריות גםסוף המסע לחשיפת האמת העצמית.  חושפת קשר עתיק ועמוק למציאות הישראלית-יהודית בשל המילה. ולבסוף, המשמעויות הרבות של המרכז באות לידי ביטוי בסצינה החזקה והמרגשת ביותר המתרחשת בסיום הסרט כאשר המוטיבים השונים של מוות וחיים, ישראליות ויהדות, ארץ ישראל ואהבה מתנקזים ללוקיישן בבית הקברות.  
 
סיפור פשוט?
ניתן לומר שבדברים פשוטים נמצאת לעיתים משמעות מורכבת. העובדה שהסרט מתבסס על ספר פשוט כ"חוכמת הבייגלה" לא פוסלת אותו מלהיות פר יצא לאור בהוצאהמשמעותי. מקסימה, מדהימה ומעודדת היא העובדה שה עצמית ומכר כמות מספקת של עותקים כדי שהוצאת "מודן" תפיץ אותו לבסוף בהצלחה. גם העובדה שהייטנר, שבא מתחום הכלכלה, לקח קורסים בקולנוע והשתמש בחסכונותיו כדי להפיק סרט, שלא זכה בתחילת דרכו לשום תמיכה ממסדית, מעוררת השראה. נראה שגם מחוץ לסרט הייטנר נלחם על זכותו להגדיר ולמצוא את עצמו, ליצור ולהשתייך למרכז. לדעתי המאבק שלו מחוץ ובגבולות הסרט הוא חשוב ומהווה מראה טובה לסוג מסוים של מציאות בארץ. 
 

הוספת תגובה

הוסף את תגובתך למטה או שלח טראקבק מאתרך. תוכל גם להרשם לעדכון על התגובות באמצעות RSS.