בשעה טובה הוציא הסופר יעקב סיקא אהרוני, שהוא במקרה גם אבא שלי, ספר חדש: "מְרֻבָּעִים שֶׁל סִיקָא" שמו. על הכריכה כתוב "צפֶן הַחַיִּים וְתַכְלִיתָם/ אִמְרֵי-בִּינָה/ וּפִיוּטִים/ פִּתְגָּמִים/ וּמְשָׁלִים.

מה אני יכולה להגיד על אבא שלי? אין הרבה אנשים כמוהו יותר: יודעי השפה העברית על בוריה, דוברים שפות רבות, מכירי התנ"ך, המשנה, התלמוד, מעשיות וסיפורי צדיקים למכמניהם. בנוסף לספר מרבעים זה, הוציא עשרות ספרים בעיקר של סיפורת.

לו היה צייר, יצירותיו היו מקוטלגות אולי תחת הכותרת "ציורים נאיביים" על צבעוניות ורבגוניות השפה בה הוא עושה שימוש והאופן בו העולמות שהוא משרטט מסתלסלים אלו באלו. סיפורים הנעים בין בדיה ומציאות; לעיתים מציגים את הנשגב והפנטסטי ולעיתים את הפינות החשוכות שבחיים.

גדלתי עם מספר סיפורים, ואחת התחושות העולה ברבים מסיפוריו היא שלשפה, למילים ולמלאכת הסיפור עצמה יכולת רפואית ומחייה שבכוחה לגאול את הדמויות ממר גורלם.  

בספר "שבע נוצותיו של המלאך גבריאל", הסיפור "סעדיאן הארכיטקטון היהודי" שנכתב בעקבות אגדה מזרחית, מהווה דוגמא לכך. הוא נפתח בסיפור מסגרת שמתרחש בירושלים, עיר הולדתו של אבא, בזמן שבו הוא חווה כילד מחלה קשה. תהליך ההחלמה של הילד בסיפור נקשר במפתיע לדמותו של האב ולא לדמותה של האם שאינה מופיעה כלל בסיפור. האב הוא זה המכונן את המסורת הסיפורית בבנו באמצעות התפילה שהוא מתפלל עמו ובאמצעות האגדה אותה הוא מספר לו לעת החלמתו :

מעשה שאירע לי בימי ילדותי, בירושלים עיר הקודש, שתקפני חולי גדול, והיה מור אבי, מבקרני יום יום בשחרית, וקורא עימי תפלה קצרה. מסיים הייתי במזמור כ' שבתהילים…. וכפי שהסביר לי כבוד אבא, שכל האומר מזמור זה בכל יום, מובטח לו שהקב"ה יצילנו מכל צוקה ומצוקה. בשחרית אחת, נתבשר אבי־מורי שהחלמתי. וכיון שנעשיתי בריא אולם, למחר, עתיד הייתי לילך לביתי. והיה אבי מור שמח הרבה…. כשביקש לילך לדרכו, לא היה יכול, שבאותה שעה סערו הרוחות ושלגים מרובים החלו יורדים לעולם. כיון שכך, עמד ושאל לי: 'בני, מה היית מבקש מאביך שיעשה למענך, לרגל החלמתך?' – הריני מבקש לשמוע ספור. השבתי, וכיון שכבוד אבי נאלץ להתעכב מפאת הרוחות, השלגים והסערות במשך שעות ארוכות, נאות לבקשתי. עמד וסיפר.

פתיח זה המהווה את תחילת המסגרת הסיפורית מוביל לאגדה מזרחית הרקומה בשלל צבעים וניחוחות שהדמות הראשית בה: "ארכיטקטון יהודי בשם סעדי, או סעדיאן, שאף על־פי שלא היה מפורסם דיו, היה אמן במעשי בנין ובנייה," פועלת אף היא כדמות מספר. הארמון המופלא שבונה סעדי למלך מקדים את הסיפור הפנטסטי שהוא רוקם מאוחר יותר כדי להציל את חייו, כך שנוצרת הקבלה בין מעשה הבניה החומרי שמייצר הגדרה חדשה של מקום לבין מלאכת הבנייה הסיפורית שמאפשרת לדמויות ליצור עבור עצמן חלל חלופי. התייחסות זו לכוחה של השפה והסיפור שזורה לאורך כל הספר; כך למשל ב"סיפוריהם של שלושת העשירים הקמצנים", היכולת הסיפורית מזכה את בעליה בסעודה דשנה, ואילו ב"מוות וחיים ביד הלשון", מודגשת יכולתה לגנוז את חייו של מי שאינו משכיל להשתמש בה.

כאשר מתייחס אבא לנושא המזרחיות הוא עושה זאת באופן המדגיש את חשיבות הסיפור ומדחיק את מקומו/מוצאו של המספר. בסיפור "חכם אהרון אגאבבא ותכלית חייו", שנכתב אודות סבא שלי מצד אמא, אהרון אבישר, נדרש אגאבבא לענות לחבריו על השאלה "כלום משה רבנו היה ספרדי או אשכנזי?", בתשובתו של אגאבבא, "שאלתכם-שאלה תפלה/שבה מעט תקלה/והרבה תרעלה, שכן אין כל חשיבות לשאלה אם משה רבנו עליו השלום היה ספרדי או אשכנזי. עיקרם של דברים, הוא לקיים את תורת משה", מחוזקת התמה שהעיקר הוא הסיפור והיכולת שלו לחולל התנהגות. אולם בניגוד לתשובה הישירה לשאלה שנשאלת בגוף הספר, ניתן למצוא את התשובה למקומה של המזרחיות אצל אבא באופן סמלי בתשובתו של אגאבבא לשאלת רעו מולא יקותיאל המבקש לדעת מהי  תכלית החיים בעולם: "שמש, מים, אש ורוח" המרמז לזהות הנוצרת מתוך שילוב בין יסודות שונים ומנוגדים.

יכולתו של אבא להציג פן של מזרחיות יהודית ישראלית כסוג של סינקרטיזם (איחוד קהילות) בא לידי ביטוי באופן בו הוא רוקם קשת סיפורים המתרחשים בשלל מקומות; בין אלו, ירושלים, יון, אירלנד, לונדון, חברון, עזה ואף מאידנק. (אבא מתייחס בהרחבה לשואה גם מפרספקטיבה מזרחית בספרו "עלה מוות בחלונינו – והומת" ). אלמנט ההיברידיות, המתגלם, בין השאר, במעברים בין שפה גבוהה לשפת יום-יום, בשילוב של מילים בשלל שפות (כגון ערבית, ארמית ויידיש) ובצרוף שבין ז'אנרים ספרותיים וסגנונות כתיבה שונים בתכלית השינוי חושף את מוטיבים של גלות והגירה המודחקים בדרך כלל בארץ שבה היהדות מתגלמת בישראליות.

בימים אלו אבא מחלים משבץ שני, שלא שבר את האיש היפה והחכם הזה. שנינו בני אדם שונים בתכלית מבחינה פוליטית, אידיאולוגית ופמיניסטית. לא קל לי להתייחס לתפקידיו כלוחם ואיש צבא, אולם הוא ללא ספק אחד האנשים המרכזיים שהנשימו בי את עוצמתה ויפעתה של הרוח האנושית.