לפני שלוש שנים עמדתי בקלפי ללא דעה ברורה למי אני עומדת לתת את קולי. ידעתי היטב במי אינני מעוניינת לבחור: זה מכבר עייפתי מ"מנהיגות" שלא רק אינה רואה אותי ואת הקהלים מהם אני מגיעה, אלא שאיננה משכילה להתוות דרך שאפשר להלך בה בבטחה. עייפתי מפוליטיקה צינית וממפלגות שאין ביכולתם לרקום לנו כאן עתיד טוב יותר מאחר שאין בכוחם להציע חזון חברתי מלכד.

בתום הבחירות האחרונות התברר לי שאינני לבד; החוסר במנהיגות ובחזון, השחיתות והעדר מצע חברתי מלכד תרמו בבחירות 2006 לאחוז ההצבעה הנמוך ביותר שידעה ישראל אי פעם. על אף שההצבעה בבחירות מהווה מימוש הזכות לקחת חלק ולהשפיע על עתידנו כחברה, מתברר שהיאוש מהמנהיגות הקיימת והמפלגות המוכרות עלול להמשיך את מגמת האפתיה גם בבחירות הקרובות.

האכזבה ממה שהיה לפוליטיקה הישראלית להציע עד כה, לא עזרה לפני שלוש שנים בהעדרה של אלטרנטיבה מפלגתית מתקבלת על הדעת. מה שעושה את ההבדל בבחירות 2009 בניגוד לבחירות הקודמות, הוא שהיום קיימת אלטרנטיבה פוליטית ראויה, ושמה בישראל התנועה הירוקה-מימד. תנועה, שהתוודעתי אליה במסגרת פרויקט אקו-פמיניזם אותו אני מובילה, ואשר תפיסת המציאות ארוכת הטווח שהיא מציעה נתנה לי סיבה לצאת מחוסר המעש שנכפה עלי, ולקחת חלק פעיל בשיח הציבורי ובפעילויות סביבתיות וחברתיות שהיא מקדמת. בכך אופשר לי לממש את שייכותי למקום אליו כיוונה הדמוקרטיה מראשית ימיה ביוון הקדומה: מקום של שיח ציבורי, מקום של שותפות ומעורבות חברתית המתרחשת  במרחב ציבורי משותף.

 שלא כמו מפלגות נישה, הבוחרות לטפל בנושא בלעדי ומבודד מסוגיות ונושאים אחרים במערכת, מדובר במפלגה ירוקה במובן הרחב של המילה: מפלגה סביבתית, הפועלת להגן על משאבי הטבע, ההולכים והופכים מנכסים השייכים לציבור הרחב לנכסים בבעלות פרטית, שהיא גם מפלגה חברתית, המקדמת צדק חברתי והפניית משאבים לחינוך, לתחבורה, לבריאות ולמערכת הסוציאלית.

כפעילה, אני מגלה בתנועה עוד ועוד חברים, בהם גם בלוגרים רבים שהיו עד לנקודה זו שכני הוירטואליים ברשת.

מתברר שאפשר שתהיה מפלגה מזן חדש, מפלגה עם מנהיגות שמדברת בגובה העיניים, מפלגה שרואה את טובת הבוחרים לנגד עיניה ומחברת בין הקצוות והמגזרים השונים המתקיימים בחברה בישראל. זכיתי להכיר מקרוב את הרב מלכיאור, אדם יקר, שנון וחכם שעובד ללא לאות להעברת חוקים סביבתיים וחברתיים, ואת ערן בנימיני, שרתם אותי לתנועה, אדם הסוחף אחריו המונים ביכולות ההנהגה והעשייה שלו. אומנם לא התכבדתי במקום ריאלי בפריימריס של התנועה, (אני ממוקמת לאחר האיחוד עם מימד במקום 42, שהוא אגב התשובה לחיים, היקום וכל השאר ב"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה"), אבל איפה עוד יכולתי לקחת חלק באירוע פוליטי שמלווה בנגינה על תופים, דוכני מזון של סחר הוגן, פינות יצירה ומחזור, וכמובן מפגש בלתי נשכח עם כוכבי שמש, ממנהיגי הפנתרים השחורים שקרובת משפחתו, טלי גאון, התמודדה אף היא.

רשימת המועמדים לכנסת מרשימה ומבטיחה בייצוג הרבגוני שהיא מציעה, ייצוג הכולל ארבע נשים בעשיריה הפותחת. אבל זה איננו העיקר. מה שחשוב בתנועה הירוקה-מימד הוא המענה שהיא נותנת לחולי העיקרי של החברה בישראל; הסכסוך המתמשך עם הפלסטינאים, המלחמות השונות שאנו יוזמים/נגררים אליהם פועלים להסתיר ולהשכיח את הדבר המשמעותי בכל הסיפור שלנו בארץ הזו  – והוא הצורך הדחוף בכינון מרכז ציבורי מלכד ומשותף. החיבורים שמייצרת התנועה הירוקה-מימד בין דתיים לחילונים, בין סביבה וחברה, פריפריה ומרכז כמו גם הפעולה הנמרצת להגנה על אוצרות הטבע והמרחב הציבורי פועלים ליצירת מרכז חברתי המאפשר את כינונו של מסע משותף אל העתיד. זהו באמת מה שנחוץ לחברה בישראל כדי לייצר מהות מחברת ולהבטיח בכך הן את עתידנו הרוחני והן את החשוב מכל המשך קיומנו הפיזי – דהיינו החיים עצמם.

 ראו גם דבריו של מישמיש

פורסם לראשונה בוואלה