האם מפלגה שמאלנית יכולה להיות לא פמיניסטית? האם מפלגה חברתית יכולה לוותר על ייצוג שווה של נשים וגברים? התשובה לכך היא לא. איך אפשר לייצר מהפכה חברתית אמיתית תוך דילוג על ייצוג שוויוני פנימי? איך אפשר לבקש שלום ולהפגין הדרה ייצוגית של מחצית מהאוכלוסיה?

מאמרה המצוין של דליה גולן "השמאל הגברי נכשל" בהארץ דן בכך:

טעו ארגוני הנשים כשביקשו ממנהיג מרצ, חיים אורון, לפנות לזהבה גלאון מקום ברשימת חברי הכנסת של המפלגה. הם היו צריכים לדרוש ממנו להציב בכל שלושת המושבים של מרצ בכנסת נשים. כי גלאון, אף שהיתה חברת כנסת ישרה, אמיצה, חכמה וחרוצה – לא תוכל לחולל לבדה את השינוי הנדרש. השמאל הישראלי זקוק להרבה יותר נשים כדי לחולל שינוי.הכישלון של מרצ מהדהד כל כך, שאולי הגיע הזמן להכיר בכך שדחיקת הנשים היא אחד ממרכיביו – בעיקר לנוכח הנדידה הגדולה ממרצ לקדימה שבראשות ציפי לבני. נשים מהוות רוב גדול בתנועות השלום בישראל, בארגוני זכויות האדם ובארגונים לשינוי חברתי, אבל במפלגות השמאל – מהעבודה דרך מרצ ועד חד"ש – סברו שאפשר לנצח בבחירות בלי נשים בראש הרשימה. הכישלון של השמאל הישראלי בבחירות האחרונות צריך לסמן את סוף עידן הגברים, הדוחקים את הנשים למקומות הלא ריאליים. מפלגות שקוראות לעצמן מפלגות שמאל ולא מציבות אשה בשלישייה הראשונה – אינן ראויות לשם שמאל.לא רק במרצ גם במפלגת העבודה, שבה נבחרו נשים במקומות החמישי, התשיעי וה-13 כדאי לעשות בדק בית. בחד"ש, שהשוויון חרות על דגלה, ושארבעה גברים נבחרו לייצגה בכנסת, מן הראוי שיפונה מקום לשתי הנשים המרשימות במקומות החמישי והשישי – עאידה תומא ונורית חג'אג'.לנשים הפועלות לבדן במערכת גברית קשה מאוד לקדם תפישות נשיות של צדק וסדר יום חברתי חדש. בשוודיה, בפינלנד, בהולנד ובדנמרק המאבק של הנשים להגדלה משמעותית של הייצוג הצליח ושינה את כל המשחק הפוליטי. בישראל, גם לנוכח מספר השיא של 21 חברות בכנסת החדשה – עדיין יש חמישה ח"כים גברים על כל ח"כית.מטרת ארגוני הנשים אינה יכולה אפוא להיות אשה אחת, נפלאה ככל שתהיה – אלא ייצוג של נשים רבות, שיאפשר להן להוביל פוליטיקה אחרת. רק הנהגה נשית, יונית, שוויונית – שמתמקדת בהידברות, בשותפות, בחינוך וברווחה – יכולה להחזיר את התקווה.נשים כמו גולדה מאיר או מרגרט תאצ'ר, שפעלו בתוך מערכות גבריות וכוחניות, רק הסבו נזק – הן לנשים והן למדינותיהן. הן גם שיחקו לפי כללי המשחק הגבריים וגם איפשרו למפלגה ולמדינה שלהן להציג את עצמן כשוויוניות ביחסן לנשים, כאשר במציאות הן היו רחוקות מכך. גם אם לבני לא תהיה ראש ממשלה, בחירות 2009 הוכיחו שהחיבור בין נשים לשלום הוא חיבור מנצח; שהבוחרות והבוחרים רצו לתת לאשה סיכוי להנהיג. לבני, שהיתה שותפה למלחמה אכזרית ומיותרת בעזה ודחקה בגברים להמשיך למרות ההרג של מאות אנשים חפים מפשע – ידעה שהיא צריכה לדבר על יונת השלום כשהיא מבקשת את קולם של הבוחרים. היא וקדימה ובוחרים רבים הבינו, שהגיע עידן הנשים.מדינת ישראל זקוקה לנשים רבות בכנסת כדי לחולל שינוי – לצמצם את הפערים הגדולים בין עניים לעשירים, לתקן את מערכת החינוך המידרדרת, לרפא את פגעי הכלכלה והחברה, לסיים את הכיבוש ולבנות עתיד של שלום על ידי הידברות ופיוס.עד עכשיו ניהלו את המדינה הגברים, מימין ומשמאל, ולא הצליחו כל כך – הגיעה עת הנשים. האם מישהו מאמין שגלעד שליט היה עדיין בשבי לו 50% מהכנסת והממשלה היו נשים?

well said