מובי דיק, הלוויתן הענק, מגיח למאה העשרים ואחת בעברית בעטיפה כחולה נהדרת. הספר, אותו קראתי בלימודי לתואר ראשון בספרות אנגלית, מצליח לטלטל בלשון המכושפת, וברפרנסים המתכתבים עם תרבויות, סגנונות, כותבים, שפות שונות וטקסטים מקראיים.

הרמן מלוויל, סופר מחונן, הקדיש את היצירה לחברו, הסופר נתניאל הות'ורן. שתי יצירות המופת הנודעות של שני יוצרים אלו מקבילות בהתבססות שלהן על אובייקט ממשי המשמש כסימבול: אצל נתניאל הות'ורן ב"אות השני" זהו סימן של האות A בצבע אדום הנרקמת על שמלתה של אישה נואפת כדי לסמנה שכזאת: Adulterous וכדי לציין חטא ובושה. אלא שבחלוף השנים, בהתאם לנסיבות ובעקבות אופן התנהלותה של הגיבורה, הסתר,הסימן משנה את משמעותו ויש הוא הופך למקור לעוצמה ולכוח. אצל מלוויל, הסמל הוא לוויתן ענק בשם מובי דיק. מלוויל בוחן את הלוויתן באספקטים שונים: הוא פותח את יצירתו בשורה של ציטוטים משלל טקסטים קנוניים, שהראשון בהם הוא ספר בראשית ואשר עוסקים ב"גדול הברואים", כפי שמכנה את הלוויתן מילטון. הספר המתאר מסע לציד לווייתנים, מתאר את הלוויתן בשלל זוויות כולל כאלו מדעיות, גם במקרה זה המושא הסימבולי משנה את משמעותו ומוצג כל פעם מחדש.
 גם אצל הות'ורן וגם אצל מלוויל היכולת לייצר מרחב חמקמק המתקיים בין המימד הסימבולי לזה העלילתי מייצרת עומק רוחני הנבנה תוך בחינת העולם כמפה של סימנים טבעיים מצד אחד: פרל, הילדה שהינה תוצר הניאוף במקרה של הות'ורן ומובי דיק הלוויתן במקרה של מלוויל, ותרבותיים, מצד שני: המשמעויות החברתיות המקושרות לתוצרי החטא אצל הות'ורן וללוויתן הרצחני אצל מלוויל. לריבוד היצירתי בשתי יצירות אספקטים דתיים רוחניים הקשורים בחטא ובחסד.
 
על תרגומו של גרשון גירון, נכתבו כבר ביקורות, אולם לא תמיד הוזכר שינוי כואב של משפט הפתיחה הקנוני והאלמותי של הספר, במקום Call me Ishmael, קרא לי ישמעאל, המבטא, בין השאר, בקשה לכינון יחסים בין המספר לקורא, הפך גרשון את המשפט ל"קוראים לי ישמעאל". גם גב הספר בתיאור ישמעאל כ"צעיר צמא הרפתקאות", יכול היה לדייק יותר שהרי מדובר צעיר מלנכולי הקץ בחייו ומוצא במסע על הים מרחב הגות אלטרנטיבי. למרות כל זאת תרגומו המחודש של הספר לעברית מהווה חגיגה גדולה. ספר חובה.