מי מפחד מיגאל עדיקא?
הראיון עם השחקן יגאל עדיקא בעכבר העיר מעלה מחדש בגילוי הלב האמיץ שבו את סוגיית מקומה של הזהות המזרחית במרחב הציבורי הישראלי. כאשר עדיקא מספר על תסריטים שמדירים שחקנים שאינם מתנכרים לזהות המזרחית שלהם הוא יודע על מה הוא מדבר. כתבתי על כך לא מעט מאמרים בבלוג זה (ראו למשל עוד סדרה אשכנזית בעצם?, מי יטפל במטפל? ועוד ועוד).
הראיון עם עדיקא מעלה סוגיות הקשורות לזהות, חופש הבחירה, דיכוי מול שחרור, והיכולת לכונן חיים עצמאיים במציאות הישראלית. המימזיס המעוות שבסדרות טלוויזיוניות סטריאוטיפיות שאינן מאפשרות לשחקנים מזרחים לשחק תפקידים משמעותיים ולהביא לידי ביטוי את ההווי ממנו הם מגיעים מעלה את השאלה עד כמה פרט או קבוצה מדוכאים יכולים להשתחרר מהתסריט החברתי המנמיך המולבש עליהם בכוח.
במקרה של החברה הישראלית ניתן להוסיף ולשאול כיצד ניתן להתמודד מול ייצוגים סטריאוטיפיים בינאריים של מרכז מולבן (בזהות מערבית מדומיינת) אל מול שוליים כהים המושמים ללעג ולשכתב את התסריט הקולקטיבי באופן שיאפשר לזהות המזרחית להתקיים כסובייקט אל מול סובייקט במארג החברתי.
עדיקא איננו לבד בתובנות שהוא מעלה. לאחרונה יזמו מספר ארגונים חברתיים בהם מרכז תמורה, ממזרח שמש, והקשת הדמוקרטית בשיתוף עם פעילים מרכזיים בשדה כמו שירה אוחיון, אורטל בן דיין, יובל עברי, יורם בלומנקרנץ, אלי ברקת ועוד קמפיין לחלוקת צודקת של משאבים, תוך הפניית תשומת הלב הציבורית לתקציבים המזעריים המוקצים לתיאטראות, להקות ותזמורות "מזרחיות" ביחס לאלו ההגמוניות.
הפגנה מול כנס מפעל הפיס לאמנויות, חברה ותרבות
הפתרון הוא לא להכנע לתכתיבים התרבותיים המרדדים והסטריאוטיפיים, אלא ללחום על תקציבים ובעיקר להמשיך ליצור גם אם הדבר נחשב לתרבות אלטרנטיבית. עוד תסריטים, ספרים, מוזיקה עם עומק ונוכחות המביאה את המזרח-תיכוניות בקצב שלה, במבטא, ובעושר הבלתי נדלה. פעולה זו חשובה לא רק לשם מתן תפקיד לשחקן זה או אחר אלא כדי לייצר כאן חברה רב-תרבוית שוויונית יותר.
*
אם הבנתי נכון, את מציעה ליגאל עדיקא לוותר על התיאטרון ההגמוני ולהצטרף לתיאטרון מזרחי (מתוקצב בחלוקה צודקת וכו').
האם יגאל עדיקא או חנה הספרי או משה איבגי או אלון אבוטבול יעזו להתקרב לתיאטרון הזה?
יגאל עדיקא מתוסכל ובצדק, הוא מוכשר ומרגיש שאין ביטוי לכשרונו ויכולותיו. אלפי, עשרות אלפי, מאות אלפי שחקנים ושחקניות, זמרים, כותבים, ויוצרים מכל סוגי היצירתיות והכשרונות מסתובבים ברחבי העולם בהרגשה זהה. יגאל עדיקא לא מצליח לפרוץ את מגבלותיו – הן יותר פיזיות מעדתיות – וסליחה גדולה על החוסר הפי.סי. – הוא גבר בן חמישים, נמוך קומה, מלא עד מאד,
והחן שלו מאד מסויים. מגוון התפקידים הנכון לו מצומצם בתוך תעשיה דלה עד מאד במדינה הזו. אני לא עבדתי עד לפני שנה כמעט שנתיים (!!). המראה שלך הוא חלק חשוב בעבודה שלנו בדיוק כמו הכשרון…לפעמים אפילו מפיל אותך על הסף לפני הכשרון. קאסטינג, מקצוע מופלא, כותב שרואה בדמיונו איך תראה הדמות. זכותו של היצור, של הבמאי לעשות כרצונו ביצירה שלו. כ ר צ ו נ ו.
אני בת דורו של עדיקא. אני גבוהה, בלונדינית,
אשכנזיה,והפיזיות שלי עובדת לפעמים בעד התפקיד
ולפעמים ממש ממש נגדו. אני יפה מדי, ניראת צעירה מדי, עשירה מדי (??), גבוהה מדי, אשכנזיה מדי ומה לא שמעתי. לא עלה על דעתי להאשים מישהו. …
אני לא מציעה לעדיקא להצטרף לתאטרון "מזרחי" אלא מציעה לו וליוצרים נוספים לרקום את התסריטים שלהם למציאות ולמדיה. לגבי עדיקא, אגב, הוא כבר עשה זאת במנולומה אהובתי וזכה להצלחה.
איש עדין, אינטלקטואל אמיתי, שהדמות שגילם ב"בת ים-ניו יורק" עדיין רודפת אותו.
הוא צודק: הוא יכול לשחק הכל, להיות מצחיק, סקסי, רומנטי. לו רק שיחק בסרט זר באירופה, כל התפיסה לגביו היתה משתנה.
רק שיצליח.
הוא לא יכול לשחק ה כ ל .
אף אחד לא יכול לשחק הכל.
אני עדיין לא מבין מה על עדיקא להלין. זו תופעה ידועה שדמויות רודפות אותן שנים אח"כ וכך היה עם דוד מניו יורק בת ים.
זה נשמע כאילו הכל יבוא על מקומו בשלום בחלוקת תקציבים הוגנת או בחלוקת תפקידים הוגנת על רקע עדתי. אבל האמת היא שעדיקא הוא בסה"כ שריד, ממש כמו חלי, לסרטי הבורקס עוד שהיו מייצגים משהו בשיח התרבותי. היום, אני לא מוצא שום דבר מזרחי בדור הנכדים. מדוע בועז מעודה יכול להשתלב יפה בטלנובלות, ועדיקא לא? משום שבמעודה אין ממש מזרחיות. הוא צרכן של תרבות מטיריאליסטית שהתפתחה כאן ואינה מבחינה בין אשכנזים למזרחיים.
רק בישראל כל שמן מכוער ולא מוכשר במיוחד מקבל לגיטימציה ליילל שדופקים אותו בגלל המוצא.
חלי, מי כמוך יודע לאור הניסיון: שחקן טוב ישתלב בכל תפקיד, לא בגלל מראהו, בגלל יכולת וירטואוזית והבנת הדמות.
קשור או לא קשור,
לפני כעשרים שנה הייתי בהצגת יחיד של אריה אליאס, שבה הוא סיפר סיפורים על ילדותו וחייו בעיראק וכו' וכו'.
הצגה מרגשת עד דמעות.
ההתרגשות גברה עוד יותר דווקא בהפסקה, כשאליאס ירד מהבמה עם מגש עגול גדול מלא עוגיות קטנות עיראקיות וחילק לצופים.
ידוע שאליאס עבד שנים ארוכות באופן קבוע בהתנדבות בהוראת דרמה בבתי סוהר.
ואני שואל: מה עוד צריך כדי שהאיש המיוחד הזה יקבל פרס ישראל?
מיילל או לא, דמיין אותו כז'ראר דפארדיה (איך אמרת: שמן מכוער) ותראה מה וכמה אפשר להלביש עליו. הליהוק פשוט בעייתי בארץ, עדיין ניזון מסטריאוטיפים ודעות קדומות, "שמור לי ואשמור לך" ועוד רעות חולות.
לא אתי, שחקו טוב לא יכול לשחק כל תפקיד, דברים כמו גיל, גובה – כן, כי אם אתה עובד מול פרטנר/ית גם להבדלי גובה משמעותיים יש משמעות בסיפור המסופר, מבטא – וכן, לך שאל שחקנים ממוצא אנגלוסקסי שניסו להשתלב כאן כמה הם מלינים על המבחר המצומצם של תפקידי דיילות ותיירים שהם מקבלים – מראה, כי יש תפקידים הדורשים על פי הכתוב דברים מסויימים, ומותר ואף עדיף לו לתסריטאי שידע איך הדמויות שלו נראות…והרבה מאד דברים שלא קשורים בכלל ליכולוח משחק, שלא נזכיר כשרון.
יגאל עדיקא מוכשר, ולא מצליח לחיות בגאווה ושמחה עם מקצועו, זה עצוב ומבאס אבל לא קשור למוצאו העדתי, ככה אני מאמינה,…
בין אם שחקן יכול לשחק כל תפקיד (מריל סטריפ) או שהוא או היא נדונים לשחק את אותו טייפ קסטינג, יש מקום לשאול מה הטייפ קסטינג אומר מבחינה תרבותית ועד כמה הוא מחזק סטריאוטיפים ומייצר גזענות סמויה.
הסרט התיעודי "מחפשת את דברה וינגר" של רוזאן ארקט למשל מציג פרקטיקת דיכוי אחד של תעשיית הקולנוע – היעלמן של שחקניות מגיל מסוים מהמסך.
האם זה מחויב המציאות, האם נשים מגיל חמישים נעלמות מהעולם? לא, אלא שקולנוע שיוצרים גברים הרבה פעמים מציג תמונה שכזאת, וסרטים של במאיות כגון ארקט פועלים לחשוף ולאתגר אותה.
אז האמת בין אם היא גזענית, גילנית, או סקסיסטית אינה נעימה לאוזן, אבל כדי להוביל שינוי צריך לראות אותה.
הטייפ קסטינג שאינו מאפשר לגברים מזרחיים לשחק בתפקידים של בעלי הון, אנשים מצליחים, שופטים, רופאים וכו' הוא הבעייתי ולא צריך לקבל אותו כגזרה משמיים
הוספת תגובה
תגיות
הכי מוגבים
הכי נצפים