ראשי » חברה ודעת

על סדיזם ותיאטרון האבסורד

13 ביוני 2009 | | 3 תגובות | מאת

הפוסט "פרשת שלח לך מחכה לגודו" של אביגיל גרץ החזיר אותי למחזה "פנדו וליז" שראיתי לאחרונה בתיאטרון הסמטא ביפו.
המחזה, שנכתב על ידי פרננדו אראבל, מציג מערך יחסים של יחסים סדיסטי בין גבר מכה לאישה נכה המובלת על ידיו בעגלת ילדים. המחזה נכתב חמש שנים לאחר ש"מחכים לגודו" של בקט הוצג לראשונה בפריז, ובדומה לו מובנה סביב חווית הצפייה לדבר אחר. במחזהו של אראבל הציפייה היא להגיע לטאר, גן עדן אבוד שהזוג מנסה להגיע אליו ללא הצלחה.
חווית הצפייה במחזה, שהגעתי אליו בהזמנה וללא הכנה מוקדמת, הייתה לא פשוטה. התחושה הלא נעימה נותרה איתי גם לאחר שהמחזה הסתיים, והצטערתי שלא חסכתי מעצמי את האירוע. חסתי על השחקנית, וראיתי בעצם הצפייה סוג של השתתפות בריטואל המדכא. אלא שהסוגיות שהעלה המחזה לא עזבו אותי, ולאחר כמה ימים בהם הפכתי במה שראיתי, הבנתי שהמחזה הזה מתקשר בקשר הדוק בדברים בהם אני עוסקת.
שלא כמו גרץ אני סבורה שהמוטיב המהותי ב"מחכים לגודו" אינו דווקא הציפיה, אלא האבסורד. שכן, בניגוד לאקט הציפייה – כינון של אירוע עתידי והתכוננות אליו, דבר חשוב ומרגש בחיים, בתיאטרון האבסורד, (מונח שטבע מרטין אסלין), מדובר בציפייה למשהו ערטילאי ולא ברור, שאינו בא ואולי גם אינו יכול לבוא על מימושו לעולם. האבסורד אינו מתרחש עקב הציפייה לעתיד לבוא, אלא בעקבות קצר תקשורתי בין רצון לאפשרויות מימושו. קצר זה מצביע על הפרת האיזון במערך החברתי, התרבותי או הנפשי שהיחיד לוקח בו חלק. 
מה שהבנתי בעקבות "פנדו וליז" הוא שאחת ההתמודדויות עם חיים בתודעה כוזבת המייצרים ציפייה למשהו שאינו בר-מציאות ואינו יכול להתממש מוצאת את בטויה במערך יחסים סדיסטי אל מול הסביבה. מכאן שהמוטיב הסדיסטי המצוי בשני המחזות, בזה של בקט באופן מעודן יחסית (עלילת הרקע של מערך היחסים בין פוזו ולאקי), ובזה של אראבל באופן ברוטאלי, אינו מקרי אלא אימננטי לז'אנר. 
נקודת ההסכמה שלי עם גרץ היא בטקטיקה של יציאה מפרדוקס האבסורד באמצעות קבלת מצבים של חוסר משמעות לכאורה וטיפוח יכולת המצאות בהם. גם הקשר שהיא עושה למקורות ענייני, כי בעצם הוא מזכיר לנו שלפי התפיסה היהודית יש לחיים סיבה ומשמעות; התפיסה של החיים כמסע נושא משמעות התחלה אמצע וסוף – לפחות לפי אליאדה מירצ'אה – היא תולדה של היהדות, שאומצה גם על ידי הנצרות, ועומדת בניגוד לריטואלים הפגאניים שקדמו להן.

מבע אמונתי של חווית האבסורד או תחושה אישית של החיים כאבסורד מסמנים כשל ביכולת לכונן משמעות, הנפילה אל המערך הסדיסטי המתלווה לעיתים לחוויה מהווה ניסיון לייצר תחליף לאובדן המשמעות באמצעות תשוקה ריטואלית המייצרת משמעות אינסטנט על ידי השלכתה על האחר, אם בתחושת הכוח הנלווית לשיעבוד או להעברת הכוח הנלווית לכניעה. 


 

 

3 תגובות »

  • אביגיל כתב:

    תודה שלומית על ההתייחסות למה שכתבתי. מעניין לראות איך דבר כזה "פשוט", יחס של אדם אחר לא מוכר מרגש אותנו. אותי. בכל אופן אני צריכה עוד לחשוב על מה שכתבת אבל בעיקר זה מעודד אותי לכתוב עוד רשימה על הצגה מופלאה אחרת שראיתי. זה היה בתחילת הביקור שלי ואני עדיין מעכלת אותה. הפקה של יונסקו- בעברית זה תורגם ל"המלך נוטה למות". אני ואבא שלי עדיין דנים בהקשרים הבודהיסטיים-יהודים. המחזה כל-כך הרשים אותי שעמלתי לחפש אותו ולבסוף מצאתי את הספר עם הטקסט. אז אני מקווה לכתוב על זה ואני שמחה שלא התפתיתי להוסיף את זה לרשימה הזו על גודו אם כי הקשרים ביניהם גם כן די ברורים. לפחות מבחינת האבסורד. אצל יונסקו יש דמויות נשיות חזקות ואם את מכירה את המחזה או ראית הפקה שלו, מעניין אותי לשמוע מה דעתך עליו. בכל אופן שוב תודה ושנמשיך למצוא דרכים להימלט מהאבסורד של החיים.

  • שלומית כתב:

    לא ראיתי את המחזה הזה של יונסקו, אבל עכשיו שאני חושבת על זה גם "קרנפים" יש את מוטיב אובדן הזהות והכניעה לתודעה כוזבת.
    אשמח לקרוא עוד.

  • שלומית כתב:

    אולי לא כדאי להימלט מהאבסורד, למרות שמדובר בחוויה מבהילה מאוד. בכל זאת היא כנראה מסמנת לנו משהו על המקום שאנחנו נמצאים בו. אם אנחנו מקבלות את ההנחה שלחיים יש משמעות הרי גם לאבסורד תפקיד ומשמעות.

הוספת תגובה

הוסף את תגובתך למטה או שלח טראקבק מאתרך. תוכל גם להרשם לעדכון על התגובות באמצעות RSS.