אחת התמות המרכזיות בשיח הפמיניסטי עוסקת באינטראקציה בין מרחב הציבורי – שבמהלך הדורות נתפס כזירה לפעילות גברית הנעשית מחוץ לבית לבין המרחב הפרטי – של מתחם הבית, שנתפס כזירת הפעילות הטבעית של נשים. הסיבה להתמקדות בחלוקה זו נובעת מכך שפעילות המתבצעת במרחב ציבורי מאפשרת ללוקחים בה חלק לצבור עוצמה וכוח תוך השפעה על מהלכים גלובליים, בשעה שהמרחב הפרטי נותר צנוע, ולעיתים נדירות העשייה המתרחשת בו מתועדת או זוכה לשבחים. הבמאית מיכל קסטן קידר בסרטה "מחכה לו" מצליחה לבחון את מערך הקשרים בין המרחב הציבורי לפרטי בישראל על ידי תיעוד מערכות נישואין בהן הגבר משרת בקבע והאישה נותרת לנהל את יחידת המשפחה תוך טיפול בבית ובילדים בשבועיים בהם הוא נעדר. גדולתו של הסרט, שזכה בפרס בפסטיבל סרטי הנשים האחרון ברחובות, בבחירה להציב את המצלמה בצד נעדר התהילה של המשוואה הצבאית. קסטן קידר יוצאת מהבדידות והשתיקה שבסיפורי חיים שנותרים בדרך כלל לא מסופרים ומתעדת בעזרת מצלמה ביתית את שיגרת חייה של ושל שתי שכנותיה בשכונת "נאות עתידים", שכונה בה לאורך שורות של בתים זהים מתגוררות משפחות אנשי צבא קבע בעיר מודיעין. מדובר בסרט צנוע, מרגש ומטלטל מאוד המצליח להאיר זרקור על המתרחש בחברה הישראלית ממקום חדש ובלתי צפוי, ולבחון את מיתוס הלאומיות הצבאית והמחיר הלא מדובר של הכבוד וההערצה – אותו משלמות לא רק הנשים המחכות בבית, אלא כלל החברה בישראל.

 
לירות ברובה של אבא

אקט הכנסת המצלמה לתוך המתחם הפרטי של שלוש נשים נשואות לגברים המשרתים בקבע חושף את מצב בו הן בחזקת אימהות חד-הוריות, למעט סופי שבוע בהם חוזרים הגברים לגיחה קצרה. המצלמה מתעדת את הקושי הלא מדובר של תפקידים נעדרי זוהר המקושרים בדרך כלל לנשים, תוך הצצה לרגעים הקטנים המרכיבים את שגרת היומיום של הנשים, בהם קיפול ערימות כביסה, רחיצת ילדים בוכים, ודאגה לעתיד. במקביל, הסרט חושף את תהליכי הסוציאליזציה המופעלים על המשפחות ועל כלל החברה להאדרת מיתוס הצבאיות והלחימה – תהליכים שהשפעתם ניכרת במיוחד על הילדים. הבניה זו של הישראליות בולטת במיוחד בחגיגת יום העצמאות בה מוצבים טנקים בעיר במודיעין שסביבם מתגודדות משפחות וילדים מוכי הערצה שזוכים להיצבע בצבעי מלחמה, לקבל הסברים על כלי הלחימה, ולהצטלם איתם בפוזיציות צבאיות. דוגמא נוספת היא חג הפורים בו בחרו שתיים מהילדות להתחפש לחיילות נושאות נשק – שיכול כפי שהן מסבירים לאם  – לא רק להגן אלא גם להרוג. האופן שבו המצלמה סוקרת אירועים כגון אלו ומתעכבת על ניואנסים לוחמניים בישראליות, כגון מרחב עירוני בו הרחובות כולם נקראים בשמות של מבצעי מלחמה, פועל להעלאת שאלות הנוגעות באופן בו מובנה החלום הציוני סביב אתוס צבאי שבו הלחימה הופכת למושא סגידה. שאלה נוספת העולה מן הסרט נוגעת לאופן שבו הנשים שנשארות בבית תורמות לכך.לכל אחת מהנשים שבעולמן מתמקד הסרט – קסטן קידר, ושכנותיה לבלוק ענבל ביטון ועינת דרורי – פרספקטיבה שונה ביחס למצב בו היא נמצאת; הגישה המקריבה של עינת דרורי, מי שבצעירותה הייתה לוחמת כמו בן זוגה, כפי שניתן לראות מתמונת עבר המראה אותה כלוחמת מאושרת, ומי שנאלצה לאחר הנישואין והולדת הילדים לוותר על חלומותיה ולעבור לתפקיד פקידותי. אלא שגם אז, כפי שעולה מהסרט, היא נדונה ללחצים בלתי פוסקים מצד משפחתה – שאינה חושבת לרגע להפנות את אותן בקשות לבן הזוג הגיבור – להפחית משעות עבודתה ולהגיע הביתה מקודם יותר. גישה נוספת שמציג הסרט מאדירה ומרוממת את האתוס הצבאי, באופן המקביל לתפיסה ההגמונית הכלל ציבורית. מחזיקה בגישה זו ענבל ביטון – מי שנושאת באצילות מרשימה את הקשיים הרבים שהיא חווה ומקדישה את חייה לעידוד בן זוגה כי לתפיסתה בן זוגה הוא גיבור המגן בגבורה על המולדת: כפי שהיא מציינת, "מישהו צריך לעשות את זה". החלוקה בין המרחב הביתי לציבורי מודגשת במשפחתה של ביטון שגם עבודתה כגננת נעשית במתחם הבית ממנו היא שומעת על המבצעים של בעלה בטלוויזיה. גישתה של ביטון מועמתת עם זו של קסטן קידר המפוכחת. גישה זו היא שרואה את מה שהחברה הישראלית בוחרת בדרך כלל להתעלם ממנו: המחיר שגובה הצבאיות: בחיים של בדידות וקושי אותו משלמות הנשים והילדים של אנשי הקבע, והאופן שמיתוס הלוחם הופך על ידי טקסים המתחילים עוד בגן הילדים למושא חיקוי והערצה מכונן ומסוכן בחברה בישראל. המצב בו נמצאת קסטן קידר, של שיתוף פעולה והסכמה שבחצי שתיקה מצד אחד, ומצד שני התרסה הנובעת מעצם הנכונות לספר ולחשוף את החוויה של נישואין לאיש צבא על שלל גווניה מרתקת בפני עצמה. 
 
 
 
הסרט יוקרן בערוץ 8 בתאריך ה- 31.10 בשעה 21:30. מומלץ בחום.

ראו גם
שבויות מלחמה