ראשי » חברה ודעת

קוביה לבנה, קוביה שחורה – הגישה החתרנית להגמוניה

"קוביה לבנה, קוביה שחורה" הוא שם של תערוכה אותה אוצרת אורלי רומן בגלריה קלישר 5. למי שעדיין לא ביקרו במתחם המרכז עכשיו מספר תערוכות הפתוחות לקהל הרחב, ואת בית הספר לאמנות, של סמינר הקיבוצים בניהולה הטרי של טל בן צבי (שאצרה בין השאר את שפת אם) – מומלץ ביותר להגיע למקום, וכמובן שניתן לעשות באותה הזדמנות קניות בשוק הכרמל הסמוך. 

במסגרת מהתערוכה, לקחתי חלק בעובדתה של האמנית חלי מזראי, – Speech Corner שנעשתה בהשראת פינת הנואמים בהייד פארק שבלונדון ואפשרה לאמנים ואנשי ונשות רוח לנאום ברחבה. וכך אופשר לי לחבור לגלית וולנר, עמרי גרינברג, דר' עדי וולפסון, עו"ד אביגדור פלדמן, תמר זנדברג,  דר' עדנה פשר, גיש עמית ויפתח אלוני שדיברו על ידע מפרספקטיבות שונות. 

 היה מרגש לקחת חלק בתערוכה שאינה לוקחת כמובן מאליו את המתח בין מה שנחשב לגבוהה למה שנחשב לנמוך. שמבקשת לייצר גשר בין אמנות לקהילה, בין חלל ארכיטקטוני יוקרתי לשכונה סביבו, בין שפת אמנות לשפת יומיום, בין מה שזוכה להכרה, למה שנותר שקוף ונתפס כמובן מאליו. 

שם התערוכה מרמז על הדרך שבה ניתן להשפיע על תפיסת המציאות שלנו: הוא מסמן שתי אפשרויות חלופיות לידע – האחת מבוססת על היררכיה, שליטה וכוח ממסדיים, השניה,  פועלת מתוך מבני הכוח הקיימים כדי להטעין אותם במשמעויות פוליטיות וחברתיות המבוססות על שיתוף וקירוב. 

 "הקוביה הלבנה" מתארת את נקודת השיא באופן שבו הוצגה אמנות מודרנית. אמנות שעברה מהכנסיות והארמונות, לחללי תצוגה ענקיים לבנים. כך נוצר מצב שהיצירות הפכו למעין אובייקטים פולחניים במוזיאונים שעיצובם וגודלם פעלו לייצר אווירה של שלמות מקודשת המבקשת להתנתק מהעולם הרוחש סביבה. 

מוזיאון ישראל המחודש – המחשה ל"קוביה הלבנה"?

"הקוביה השחורה", לעומת זאת, מתייחסת ליצירות וידאו-ארט באמנות עכשווית שערערו על תפיסת האמנות המודרנית בקרבתם לסרטי קולנוע וכתבות טלוויזיה, וייצרו שינוי פנימי בתחושת המבנה על ידי החשכת הקוביה הלבנה ואטימתה. במקום הבניה של אמנות כתרבות גבוהה ומורמת מעם, מקום שהחלל שבו מבקש לייצר יראת כבוד, דיסטנס וריחוק –  תפיסה של אמנות כחלק מנוף קהילתי המקיים קשרים עם הקהילה ומאפשר לקהל המבקרים להתקבץ על ספסל ולצפות במשותף ביצירה. 

אטימות לבנה – מבני הכוח בישראל 

ניתן לקחת את שם התערוכה ולהרחיב אותו לנקודת מבט ביקורתית על החברה בישראל. נקודת מבט, המבקשת לחתור תחת את "הקוביה הלבנה" – מבני הכוח הסמויים בחברה בישראל, וכנגד האופן שבו הם משמרים את מקומם ההגמוני על חשבון אוכלוסיות מוחלשות, בהן ניתן למנות, את תושבי הפריפריה מזרחים ערבים אתיופים, וכמובן נשים. 

קריאה ביקורתית של המציאות אינה דבר היכול להתרחש בין לילה. זהו תהליך שיש בו שלבים שונים. שלבים אלו יכולים להשתנות מאחד לאחת, אולם הם בדרך כלל כוללים כמה מהתחנות. להלן מספר תחנות המוכרות לי מדרכי האישית: 

תחנה ראשונה: השלב הנאיבי 

שלב זה מתבטא באימוץ הנרטיב הרשמי של המדינה והזדהות עימו. שלב זה אינו מפתיע כלל ועיקר בהתחשב בתפיסה הרשמית הפואטית המגולמת בהכרזת העצמאות של המדינה: 

מדינת-ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; (רצוי היה להוסיף ונביאות ישראל, ש.ל) תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות" 

          שלב מרגש זה סובב סביב רעיון כור ההיתוך הזדהות עם ערכים גבוהים והנרטיב הרשמי של המדינה. אלא מה באיזה שהוא שלב מתגלים נתונים הסותרים את תיאור המציאות הזה. התגלית הזאת יכולה להיות מאוד אישית, ומאוד פוגעת כפי שפעם אמר פרופסור יוסי יוני "אין מזרחי של חווה את הפגיעה הזאת". 

          בסיפור "שורשים של חול ורוח" אני מספרת על המפגש שלי עם הנרטיב ואת ההבנה שאני אינני יכולה ולא אוכל להיות אף פעם חלק ממיתוס הצבר – דמות עם אפיוני מגדריים, אתניים וצורניים מובהקים (גבר, אשכנזי בהיר בלורית המגיע מהקיבוץ, או אם אפשר אז עדיף מהים). הסימון כ"אחר" בחברה הישראלית לו שותפים קהילות וזרמים שונים בחברה מייצר שתי אפשרויות תגובה עיקריות: 

האחת לנסות לאמץ את הנרטיב המדיר ולהזדהות איתו תוך מחיר כבד של ניכור עצמי. השניה, לעזוב ולנסות למצוא קונטקסט חברתי מכיל יותר במחיר של אובדן זיקה למורשת ולשפה העברית. 

תחנה שניה: העובדות מספרות סיפור אחר 

          מי שבכל זאת נשארים ומתעמתים עם ספרות ביקורתית, אקטיביזם ופעילות חברתית נחשפים ונחשפות לשיח שונה מהשיח המיינסטרימי. שיח המפגיש אותנו עם העובדות המודחקות על הגזענות המתקיימת בחברה בישראל. 

          לשם הדוגמא ניתן להתייחס לשתי קטגוריות של קבוצות מודרות שאינן מהוות קבוצות מיעוט: מזרחים ונשים. כך, השוואה של אוכלוסיה מזרחית לעומת אשכנזית מעלה כי: 

  • 60% מהמובטלים במדינת ישראל הנם מזרחיים   
  • שכיר אשכנזי מרוויח 40% יותר משכיר מזרחי   
  • מחצית מהגברים האשכנזיים עובדים במקצועות צווארון לבן לעומת חמישית מהגברים המזרחיים.   
  • מתוך 15 שופטים בבית המשפט העליון רק שופט אחד מזרחי.  אין אף שופט מזרחי בוועידה לבחירת שופטים.   
  • 80% מילדי הדור השני של ילדים אשכנזיים זכאים לתעודת בגרות לעומת 49% מילדי הדור השני המזרחיים .   
  • בסגל האקדמי של האוניברסיטאות יש 9% מזרחיים לעומת 90% אשכנזיים.

בדיקה של הקטגוריה נשים מול גברים מעלה תמונה בעלת אופי דומה. החברה הישראלית המערבית והמחולנת טוענת שנשים חופשיות לעשות ככול העולה על רוחן אבל שוב הנתונים מלמדים אחרת: 

  • פחות מעשרים אחוז נשים נשים בכנסת – כלומר הייצוג הנשי ביחס לייצוג באוכלוסיה מעיד על בעיה, רק שתי שרות בממשלה הנוכחית, שזה אגב פחות משלוש מהרשות הפלסטינית.
  • נשים מרוויחות כ- 60% פחות משכרן של גברים, נתון שלא השתנה בארבעים השנים האחרונות.
  • ישראל נמצאת במקום ה-39 מתוך 58 בנגישות נשים לשירותי בריאות ורווחה
  • ברשויות המקומיות ייצוג של פחות מ 15% של נשים, ניתן לספור על כף יד אחת את הנשים המכהנות כראשי רשות
  • מתוך תשעים ושישה מנכ"לים של חברות ממשלתיות – כ-10 נשים.

תופעה זאת של פערים בין קבוצות אוכלוסיה שונות מעידה שישראל אינה עומדת בקריטריונים של צדק חברתי שקבעה לעצמה. שלב זה מביא אותנו לנסות ולהבין מה במבנים החברתיים הקיימים מייצר את הפערים. לשם הדוגמא, קלוד ללוש כשעלה לארץ עבד כאן כצבעי, ומשירד מהארץ הצליח לממש את גאונותו כבמאי סרטים. השוני אינו -כפי שמי שהפנימו את הגזענות סבורים – מהותני, ביולגי, זה שוני הנובע מהבניות חברתיות: מנבואות המגשימות את עצמן, מיחס מתנשא, מגישה מדירה וסטריאוטיפית שקל לאתר אותה בכל מנגנוני הכוח. הבקשה להבין את ההבניות הסמויות למחצה מאפשרת לסגל הסתכלות ביקורתית על סוכנויות הכוח. 

תחנה שלישית: מבט ביקורתי 

השלב השלישי משמעו קריאה ביקורתית וחתרנית של הסביבה בה אנו חיים, מתוך מטרה לפענח את הצורה המוטה בה פועלים סוכני הכוח החברתיים. בשלב זה מתחוורת הצורה בה מנגנוני הכוח משמרים את כוחם תוך הקטנה של קבוצות חברתיות מודרות. מתוך התבוננות בתוכניות לימוד, ספרים סרטים, עיתונות, תוכניות טלוויזיה, פרסומות עולים שני נתונים מובהקים: הראשון של הדרה, והשני של ייצוג שלילי. 

אחד מסוכנויות החברות החזקות ביותר, שרבות נכתב על כוחה להשפיע על תפיסת המציאות, סוכנות חברות שמוציאה סכומי עתק להשפיע עלינו ומכתיבה תוך כדי כך תפיסות עולם היא זו של עולם הפרסום. כתבתי לא מעט טורים על פרסומות ישראליות מתוך הבנה שניתן לקרוא בהן את תמצית הסיפור הישראלי. אני תוהה אם מי שיצפה בהם ללא קול יוכל לנחש שהם נעשו במדינה ים תיכונית, או שחיים בישראל ילדים אתיופים, או שחלק ניכר מהאוכלוסייה כאן אינו לבן עור. ניתוח של 700 פרסומות שעשתה דורית דיין מלמד שתהליכי ההדרה והייצוגים השליליים של מזרחים – הייצוג המזרחי החסר מחד, והייצוג המזרחי השלילי מאידך – שהחלו בשנות החמישים רק הולכים וגוברים עם השנים. 

עולם הפרסום הוא עולם עצמאי, מערכות החינוך והתרבות, לעומת זאת, פועלות מתוך רשות ממשלתית וממומנות מכספי כולנו. אלא שגם כאן ניתן לראות את האופן הלא הגון והשוויוני שמערכות אלו פועלות. בהקשר של מזרחים העבודה "9 מתוך 400" של מאיר גל מטיבה להמחיש את ההדרה. כפי שטוען גל: 

ספרי הלימוד הרשמיים  של ההיסטוריה של העם היהודי בהם משתמשים בבתי הספר הממלכתיים בישראל, מוקדשים ברובם המכריע להיסטוריה של יהודי אירופה. במשך עשורים ארוכים משרד החינוך מחק בשיטתיות את ההיסטוריה של יהודי המזרח מספרי הלימוד. ספרים אלה סייעו בפיתוח תודעה כוזבת בקרב התלמידים לפיה ההיסטוריה של העם היהודי התרחשה בעיקר במזרח אירופה, ושלמזרחים אין ממש היסטוריה שראויה לזיכרון הקולקטיבי. 

 ילדים הגדלים ללא זיקה למורשת שלהם לומדים להתבייש במוצאם. ילדים שמעולם לא למדו על העושר הרוחני של תרבויות ארצות האסלאם – מפתחים יחס של עליונות כוזבת כלפי המרחב הים תיכוני בו הם גדלים. 

בכל הקשור לנשים נמצא שאם יש ייצוג הוא בדרך כלל סטריאוטיפי. במחקר שבדק 130 ספרי לימוד וחוברות עבודה נפוצים, המיועדים למגוון מקצועות לימוד  וגילאים נמצא כי 96.4% מהייצוגים דורגו כמכילים שימוש רב בסטריאוטיפים מגדריים בהיבט אחד לפחות. ככל שעולה גיל התלמידים אליו מיועדים הספרים, יש בהם יותר שימוש בסטריאוטיפים מגדריים. לא רק שאין בממצאים כל עדות להתקדמות כלפי מערכת ערכים שוויונית יותר, אלא שהם אף מרמזים על נסיגה.  בהיבט התוכני – נמצא שימוש רב יותר בסטריאוטיפים מגדריים בספרי הלימוד שיצאו לאור אחרי 1995  בהשוואה לספרי לימוד שיצאו לאור עד שנה זו. 

דוגמא נוספת להעדפה תרבותית היא נתונים המלמדים כי מוזיקה מערבית קלאסית זוכה לתקצוב של 91% לעומת מוזיקה מזרחית אנדלוסית שזוכה לתקצוב יחסי של 8%. העושר התרבותי של יוצאי אסיה, אפריקה והמזרח התיכון אינו מקבל ביטוי וכך מובנת הנחה שגויה של תרבות גבוהה מול תרבות נמוכה, או של תרבות מול פולקלור. 

כאשר אנו ניזונים השקם והערב מתמונת עולם שאינה נותנת ביטוי למורשת של קבוצות מובחנות באוכלוסיה, ששמה אותם בשוליים ומבנה את דמותם כ"אחר" גם אם נולדו וגדלו כאן, נוצרת גזענות. סוכניויות ידע וכוח שמייצרות השקם והערב דימויים הנושאים אופי מכליל, מוגזם ושקרי על קבוצות אוכלוסיה מובחנות, מובילות לתפיסה סטריאוטיפית של המציאות ולגיבוש דעות קדומות: רגשות שליליים כלפי אדם אחר, או קבוצה חברתית, עוד בטרם התקיימה אינטראקציה של ממש, כל זאת על סמך השתייכותו החברתית או השיוך האתני של הפרט או של הקבוצה. 

תחנה רביעית: חתרנות והתנגדות 

השלב הרביעי לאחר שלב התמימות, שבו קיימת הזדהות עם תמונת העולם הערכית הרשמית שמציגה המדינה, לשלב בחינת העובדות והפעלת המבט הביקורתי על אינסטנציות הכוח, הוא שלב פרקטיקות התנגדות. ההתנגדות נובעת מתוך חוסר נכונות לשתף פעולה עם כוח הפועל כנגדי. היא אינה מכוונת להרוס את המנגנונים הקיימים אלא להבנות אותם מחדש על ידי פעולה מתמדת להצגת תמונת עולם שונה, ומתוך חוסר נכונות לקבל את ברירות המחדל הקיימות של מרכז ושוליים. 

  • חשיפת מנגנוני הכוח – חשיפה של האופן הגזעני והלא הגון שבו פועלים מנגנוני כוח ממשלתיים ועסקיים. הכוח מושתת במידה רבה על רצון למנוע מאנשים מוחלשים להגיע לאמת, החשיפה מאפשרת לאנשים להבין את המציאות בה הם חיים ולייצר מסה קריטית שתפעל לכך שהעולם הערכי שמדינת ישראל התחייבה אליו יהפוך למציאות של ממש. דוגמא למהלך חשיפה שכזה הוא אות הקלון לפרסומת הסקסיסטית של ויצו – יוזמה שצמחה מרעיון שלי ושאני לוקחת בה חלק.  
  • ייצוג – המחקר "הנעדרים והנוכחים בזמן צפיית שיא" מתמצת את סיפור ההדרה. ממחקר הזה עולה שהדמות הדומיננטית על המסך בפריים טיים היא של גברים אשכנזים ילידי הארץ. מצב זה חייב להשתנות. הדרך לשנות זאת היא על ידי הופעה של כל מי שעשו את הדרך ופענחו את מבני הכוח בתקשורת ומרחב הציבורי. דוגמא לסוג כזה של התנהלות היא של גרילה תרבות, המייצרת מרכז דיון ושיח אלטרנטיביים לאלו הקיימים. 
  • פעולה לחקיקה – לחוק יש עוצמה עצומה. ניתן לראות את העוצמה הזאת בחוק נגד הטרדה מינית שיזמה אורית קמיר. מה שפעם נחשב כנורמת התנהגות, גורר היום עונש. חקיקה בנושא ייצוג שוויוני תקשורתי הולם, בנושא פניה בלשון רבים המכבדת את שני המינים, ובנושאים דומים יכולה לייצר שינוי של ממש באופן המציאות נתפסת.
  • כינון והגדרה מחדש – כל פעם שמשהו או משהי אומרים "שחור זה יפה", או "אני מזרחית" הם יוצרים כינון מחדש של המושג – לקיחת  מה שמוגדר מהחוץ לפנים ונחשב כחולשה והצגתו באופן חדש – מתוך הגדרה עצמית מעצימה. האנתולוגיה "לאחותי, פוליטיקה פמיניסטית מזרחית" שערכתי בפעילותי בתנועת אחותי היא דוגמא למקום המאפשר לנשים מזרחיות ולאקטיביסטיות חברתיות לספר את הנרטיב שלהן. זהו אקט של כינון זהות מבפנים. 
  • יצירת קואליציות – פעולה בקואליציות של ארגונים ושיתופי פעולה בין יחידים וקבוצות חברתיות נגד הגזענות בחברה בישראל, ומתוך פרספקטיבה הפועלת להשמעת הקולות המודרים בחברה.  
  • לספר את הסיפור – כל מי שעשו את הדרך מחוייבים לספר את הסיפור, בין אם בתקשורת או בבלוג, או בכל אופן אחר של יצירה המשיב להם את המקום הנגזל ואת הכבוד שנגזל בספרה הציבורית. 

 לסיכום, ליחידים, לארגונים ולקהילה יש כוח ועוצמה לשנות את המבנה החברתי הסקסיסטי והגזעני של החברה בישראל. תהליך זה של שחרור עצמי וקבוצתי מצריך מספר שלבים. זהו תהליך של התעוררות, והתגבשות הנרקמים מתוך בקשה לחיים מתוך אמת. פעולות למען חברה צודקת יכולים לייצר את המרכז החסר של החברה בישראל ולשמר באופן זה את החיים כאן.

תגובה אחת »

הוספת תגובה

הוסף את תגובתך למטה או שלח טראקבק מאתרך. תוכל גם להרשם לעדכון על התגובות באמצעות RSS.