ראשי » חברה ודעת

על ההכחשה: יצחק לאור על מירי בן שמחון

ראו זה פלא. יושב לו משורר בשם יצחק לאור וכותב על הכחשה – ולא סתם הכחשה, אלא על הכחשת המזרחי את מזרחיותו. בינינו, מי אם לא לאור יכול להרחיב על נושא זה?

המאמר של לאור מדגים ומוכיח את האופן בו פועלים מנגנוני השלכה והכחשה, באופן המזכיר את מאמר התגובה שלו לתביעת האונס של המשוררת אשכר אלדן. מעל הבמה הנכבדת של עיתון הארץ, (העיתון שאותו הגדירה מיכל ניב בשידור האחרון שלה כ"עיתון לגברים אשכנזים עשירים"), משתמש לאור באנתולוגיה הביוגרפית שערך דן אלבו על שירת מירי בן שמחון, כדי להשליך על הזהות המזרחית את כל מה ששלילי בישראליות, ובאופן ספציפי יותר, בו עצמו. במילים אחרות, לאור "מכבס" את ההכחשה שלו בהכחשה שהוא מייחס למזרחים באשר הם.

מסע ההדחקה והטלת הרפש שמייצר לאור מזגזג ונע בין הכרה בתקפות השיח הפוסט קולוניאלי בהקשר אתני ישראלי להכחשתו. לאור כותב על "מזרחים" בעודו מותיר את הקטגוריה האשכנזית כקטגוריה שקופה. באופן זה הוא מבנה את מקומו ההגמוני כמו היה פטרון העוסק בבעיית הילידים. ממקום מושבו המכובד הוא בוחן מדוע מירי בן שמחון, לא זיהתה את עצמה לחלוטין כמזרחית, ומזלזל בהתייחסות של אלבו לכך שבן שמחון דיברה צרפתית ודנה איתו על בודלר ורמבו. בקיצור שכחה את מקומה כמזרחית תורנית.

מסע ההכחשה העצמית של לאור מתעתע בקוראיו; לרגע נראה כי הוא מאמץ את השיח הפוסט-הקולוניאלי – וקובע (בדומה לדרור משעני) כי "הקהילה הספרותית פנטזה תמיד יותר מאחרות על 'היות מערב'". אלא שנקודת המוצא של לאור – תרתי משמע – אינה זאת של משעני. לא רק שהוא אינו ממקם את עצמו בשדה הזהויות, אלא שבקביעתו הכוללנית הוא מדיר משוררות ומשוררים כמו ארז ביטון, חביבה פדיה, אסתר שקלים, ברכה סרי, אמירה הס, סמי שלום שטרית אלמוג בהר ועוד רבים, שאופק הפנטזיה שלהם מעולם לא התרפק על מערב מדומה, אלא הביט מזרחה. באופן דומה, כאשר לאור טוען כי "משה מואיז בן הראש, בלי שום ספק הסופר היחיד המתעקש לחקור את המקום שבו חי היהודי המזרחי את גלותו מן העולם הערבי ומן העולם המערבי" הוא בוחר לשכוח את מורכבות הזהות העולה מעולמם הספרותי של סופרות וסופרים כמו ז'קלין כהנוב, או סמי בורדוגו.

לאור זונח את השיח הפוסט-קולוניאלי כאשר הוא מאתגר את הקשר בין פרנץ פאנון לשיח המזרחי. כי מה בין המזרחי (והאתיופי) בישראל, והשחור בצרפת, מלבד הגזענות אותה מכחיש ומדגים לאור. מה שמטריד את לאור הוא הבקשה של השיח המזרחי "להעמיק את השסע, לא בין יהודים למערב, ולא בין פלסטינים ליהודים, אלא בין יהודים מזרחים ליהודים 'מערבים'". בכך, מוצא לאור, מצויה לב ההכחשה הישראלית, "שהרי אנחנו לא אזרחי העולם". לאור מתכחש לפנטזיה המערבית עליה דיבר קודם בהקשר לקהילה בה הוא לוקח חלק, ומאשים כעת את המזרחים שמתייחסים לאשכנזים (אותם הוא עדיין מכנה "אנחנו") כאל מערבים.

איזה פליק פלאק מפתיע. לקחת את הטיעון הפוסט קולוניאלי ולהפוך אותו לטיעון גזעני. הרי פאנון כבר כתב על הרצון של השחור להדמות ללבן כתוצר של השפלת התרבות המקומית. לא רק שלאור מתכחש לאופן שבו האשכנזיות כיננה זהות "נעלה" על חשבונן של קהילות אתניות שהובנו כנחותות, אלא שהוא מבקש להפוך את המצב ולטעון שמי שייצר אותו הם המזרחים. אם הם לא היו מתלוננים, האשכנזים בכלל לא היו תופסים את עצמם כמערבים.

אחרי מסע מסווה למחצה של הכפשה והחלשה, אפשר סוף סוף לזרוק את המטען המטריד על היהודי המזרחי (כמה מעניין הצירוף הזה) ולהרגיש טוב יותר: "היהודי המזרחי – כמי שחי את ההכחשה של אי-מערביותו [מהווה] מיצוי כל מה שאפשר לומר על היהודי הישראלי". ומכאן הדרך לדבר על מזרחים בהקשר של אוכל וקוסקוס, כאקורד סיום למאמר, כבר קצרה.

שיח זהויות, כפי שטען פאנון, נושא מרכיבים פסיכולוגיים; את הטקסט שכתב לאור אפשר ללמד בשיעורי פסיכולוגיה, כדוגמא לאופן בו פועלים מנגנוני הכחשה והשלכה. רק מה, היום – שלא כמו לפני 20 שנה ויותר – השטח, גם מבחינה מגדרית וגם אתנית, לא מוכן לבלוע את השטויות, ולהגיב על תפיסה משעבדת ומעוותת כגון זאת ששטח לאור בשתיקה.

 

12 תגובות »

  • גיל כתב:

    ומה יש לצפות מגבר אשכנזי לבן, חשוד תמידי בהטרדה מינית ואונס של אוכלוסיה הנתונה למרותו המקצועית ( העלובה, יש לאמר), ונטוע עמוק בלב הממסד – בתוך מערכת הארץ, עם חבריו האשכנזים הלבנים בני ציפר וגדעון לוי?

    למענו הם לא רק אירגנו מהדורה מיוחדת של עיתון העיר, מודעה לא בתשלום של 13 עמודים שנתרמה ע"י שוקן בתכסית של וידוי ( עאלק), אלא גם את הזכות המיוחדת, השמורה לו בלבד, לפרסם את הגיגיו באתר הארץ ללא תגובות קוראים כלל. אני יכול לדמיין את בני ציפר שולח אימייל לאחראי הטכני על האתר ומורה לו לעשות את זה.

    לאור – הבט ביואב גלנט וראה את עצמך. בעל זכויות יתר דורסני, מניפולטור וקומנביטור נאלח ששומר על בסיס הכח שלו בכל מחיר תוך כדי מעשי נבלה. אותו הישראלי, רק בצד של תל אביב הנהנתנית והמצטדקת בשייח' ג'ראח.

  • עידו לם כתב:

    אני בז מכול ליבי ליצחר לאור וביננו הוא הוגה דעות מאוד קטן אבל, השיח הפוסט קולוניאלי הוא זבל טהור ומזוקק לא מתוכם ומתבכיין, לא בגלל שאין לעמים השחרחרים זכות למחות אלא מהסיבה הפשוטה שזאת דתם ממש, להתבכיין להתקרבן להתמסכן להאשים את כול העולם בצרותיהם(אדם משכיל יתמה האם באמת הקולוניאליזם הלבן אשם בתחלואי הערבים? כי לי נראה שהטורקים עשו שם קצת יותר נזק) וזה תחליף עבורם לפרודקטיביות עצמית ומיקוד בבעיות ועוולות השילטון שלהם עצמם(יש להם עצמאות כבר כמה עשורים לא?) ותיקון ערכי הליבה שהם אוחזים.

  • לא חידוש גדול כתב:

    שם המשפחה ליר זה בא לך ממוסד ואן ליר?

  • oren כתב:

    שלומית, כנראה שאני ואת לא קראנו את אותה הרשימה או לפחות לא באותה להיטות ביקורתית שלעיתים נוטה לחטוא בפרשנות יתר.
    ונכון את יכולה לצטט מפנון וסעיד ובאבא ושות' אבל מה שנשמע יפה מאוד בתיאורייה לא תמיד "מתלבש" על חיי היום יום שלנו, מזרחים ואשכנזים שלא חיים באלג'יר של שנות ה 50 ולא בשטחים ב 2010.
    מה שלאור עושה בראש ובראשונה זה להראות את המקום של "מעוניינת לא מעוניינת", "רצתה לא רצתה לכתוב על אחיה המזרחיים" – וזה מקום מורכב של יחסי תשוקה ודחייה כמו המתח שבין בודלר לברקלי. זאת אמביוולטיות שכרוכה בלהיות גם כאן וגם שם. וזה לא בדיוק מתמיין לשחור ולבן או הכחשה וקבלה.
    אבל יותר מכל אני חושב שהמאמר הזה היה מכוון לנתן זך ולדיבור ולעניין של לפני שבועיים. וכך לאור עונה לזך: "שיח האדון" הוא הפנטזיה של היהודים האשכנזים בציון. המערב לא כאן, הספרים עושים חת'כת דרך בים אל הלבנט וזוהי ההכחשה שזך חי אותה (למרות האירוניה).

    וכן יקירתי, ואני כותב כמזרחי עכשיו: התשוקה והדחייה שלי ללובן זה מצב של הכחשת המזרחיות שלי במובן מסוים. וזה המצב גם של הביצה האשכנזית המקומית ביחס למערב. וזה גם מצבך. את לא יכולה אחרת.

    ולאור דיבר לעניין כשכתב על "סבל העקירה וההתיישבות מחדש 'במערב הישראלי'" ועל האפלייה ועל הקליקה הספרותית האשכנזית וגם על האובר רייטד של הדיבור הפוסט קולוניאלי. לאור בעיני ענק רוח וגם סוג של שד אינטלקטואלי. זה לא אומר שהוא לא יכול להתגלות כאדם קצת בהמי מפעם לפעם. אבל טקסט זה טקסט וזאת רשימה מצויינת, אם גם מורכבת.

    מציע לקרוא את הרשימה שוב בעין בלתי מזויינת בתיאוריות שלמרות חשיבותן הרבה הן לא תמיד רלוונטיות מבחינה היסטורית וחברתית למדינת היהודים. אולי השמיים יתבהרו אח"כ אולי מעונן חלקית.

  • עידו לם כתב:

    צר לי אורן אבל אם לאור ענק אינטלקטואלי בעיניך אז אתה גמד אינטלקטואלי בעיני.

  • תמר ארנסון כתב:

    אותי הכי הצחיקו ההתחשבנויות האישיות השקופות שלאור ערך ברשימה "האינטלקטואלית" שלו. יצחק לאור קיים דו שיח של שנים עם מתי שמואלוף, וגם אם הביע כלפיו ביקורת, עשה זאת בזהירות, בעדינות ובעיקר בכבוד. וראו זה פלא: מיד לאחר התפוצצות פרשת האונס וההטרדות, ואחרי ששמואלוף התייצב נחרצות לצדה של חושפת הפרשה אלדן-כהן ונגד לאור, חש לאור צורך פתאומי ובלתי מוסבר לכסח את שמואלוף באופן שמעולם לא עשה בעבר. איזה הצטרפות מקרים.
    לא פחות משעשעת התעלמותו של לאור מהרשימה שלי באנתולוגיה של בן שמחון. בעבר שלחתי למערכת "מטעם" כמה טקסטים שכתבתי. מתוכם קיבל לאור לפרסום מחזור שירים ומסה. הוא כתב לי אישית והביע את התפעלותו העמוקה מהטקסטים שלי ורצונו לפגוש בי אישית. בנוסף, ביקש שארחיב בנקודה מסוימת שהעליתי במסה. אני התחמקתי בנימוס מההצעה לפגישה כיוון ששמעתי כבר אז על נטייתו המינית הכוחנית. במקביל, התייעצתי עם ידיד מומחה בנוגע לנקודה במסה שדרשה הרחבה. הידיד הוכיח לי, לצערי, שהטיעון המרכזי שלי במסה מופרך מיסודו, ועל כן ביקשתי מלאור למשוך את המסה מפרסום בכתב העת. לאור השיב לי בגידופים גסים, ועל כן ביקשתי ממנו למשוך גם את מחזור השירים.
    אינני יודעת אם לאור נחשף לתמיכה הגלויה שלי באלדן-כהן ויציאתי נגדו בגלוי בפורומים שונים באינטרנט, אבל העובדה היא שאחרי כל ההתפעלות שלו ממני, בחר בסקירתו אודות האנתולוגיה להתעלם לחלוטין מהרשימה שלי, שהתפרסמה אגב בגליון האחרון של "תיאוריה וביקורת". כי לעומת שמואלוף, שבו הדרך הטובה ביותר לפגוע מבחינת לאור היא לקטול אותו, אני מצויה בראשית דרכי הספרותית, ולאור יודע היטב שהדרך הטובה ביותר לפגוע בי היא פשוט להתעלם מקיומי.
    אבל מה שכן, מדובר בענק אינטלקטואלי, המצטיין בכתיבה עניינית וחפה משיקולים פוליטיים ואישיים…

  • shlomit (כותב הפוסט) כתב:

    כן גם לי מאוד צרמה ההערה על מתי, וחוסר הגילוי הנאות בהערה הזאת. בחרתי לא לציין את זה כדי לא להביך את מתי.

  • מאיה כתב:

    פוסט יפה.
    סליחה על הקטנוניות, אך איך את מציינת רשימה של משוררים מזרחיים מבלי להזכיר את אמירה הס (ועוד מזכירה את אלמוג בהר ולא אותה?).

  • shlomit (כותב הפוסט) כתב:

    מאיה, את צודקת לגמרי, תוקן.

  • דן כתב:

    ראוי לזכור שהמושגים האנאליטיים שבהם אנו עושים שימוש במדעי החברה והרוח נטענים חדשות לבקרים במשמעויות חדשות ומתרוקנים ממשמעויות שאך אתמול היו יצוקות בתודעתנו כיציקת ברונזה. תוחלת חייהם של מושגים אינה אין סופית, וכוחן של התיאוריות המושלות במדעים הללו הוא בהשתנותן וכושר הפלקביליות שלהן. במציאות הישראלית דומני שלא אחטא לאמת אם אומר שכולנו דו-מיניים מבחינה תרבותית. וגם אלה שסבורים שהם "מערביים" הם מזרחיים במובנים שאפילו הם אינם יכולים לשער. לדוגמה: אופן השימוש במתרי הקול בדיבור של יצחק לאור הוא מזרחי לחלוטין, יש בו מידה רבה של חיספוס ויש שיגידו גסות שלא היו עוברים את אמות המידה האסטטיות של הבורגנות הצרפתית או הבריטית, לשמע דיבורו ואופן השימוש שהוא עושה בחיך, בלשון בשפתיים ובשיניים, הוא היה מקוטלג מיד כ"ברברי". לעומת זאת אם אני בוחן את עיצוב הפנים בביתה של אמירה הס ואני מכיר את העיצובים השונים בביתה על גילגוליהם השונים קרוב לעשרים וחמש שנה, אזי למרות שהיא מוגדרת כמשוררת "מזרחית" אני יכול להעיד שתפיסת החלל שלה והאסטטיקה המונחת בבסיס העיצוב היא מערבית פר אכסלאנס. כנ"ל לגבי עיצוב הפנים בדירתה של קציעה עלון. סקר מקרי של הספריה בביתך שלך יצביע על עובדה זו. רוב הספרים שימצאו בה מן הסתם נכתבו הודפסו או חוברו באחת מארצות המערב או נכתבו בעברית על בסיס השפעות מערביות או פרדיגמות שפותחו באוניברסיטאות במערב. בקיצור קו הפרדה עובר בתוך התודעה שלנו, של כולנו ולא בין מרכיביה השונים של החברה הישראלית. אנחנו יונקים מזה ומזה, וארצות המוצא שלנו או של הורינו אינם יכולים לשמש קו חלוקה או אמצעי מיון במובנים רבים ובתחומים רבים. הסונט הוא ייצור מזרחי-ערבי שאומץ היטב בשירת הרנסנאס בארצות מערב אירופה. המוסיקה הקלאסית המערבית ינקה את שורשיה מהמוסיקה האנדלובסית בספרד. אסור לשכוח את הדו-מיניות התרבותית הזו שבה כולנו התברכנו. הניסיון של לאור לתפוס פוזיציה של אדון או כאילו "אדון" היא לכל היותר בדיחה, אילו הושבתי אותו בשולחן עם שלושה סוגי מזלגות, שלושה סוגי סכינים ושלוש סוגי כוסות אני מבטיח לך שגם הוא וגם מאיר ויזלטיר וגם נתן זך היו מקבלים ציון אפס בהתנהלותם בארוחה. אז מי כאן מערבי ומי מזרחי? קצת ריחוק, קצת ספקנות וקצת לעג למשחק ההשתקפויות שמשרת בעיקר את האינטרסים של לאור וחבריו וההגמוניה הנוכחית תימס כמו גלידה בליל קיץ לוהט.

  • shlomit (כותב הפוסט) כתב:

    דן, אני דווקא סבורה שתיאוריות שעוסקות בפמיניזם, פוסט-קולוניאליזם וגזענות יישארו רלוונטיות עוד שנים רבות. תפיסה המשייכת "חספוס ויש שיגידו גסות " למזרחיות, ועידון לאנגליות ולצרפתיות (במקרה השתמטת את הגרמניות?) חוטאת למציאות ובאה מתוך הפנמה של השיח הקולוניאלי. לגבי התפיסה האסתטית של הס, וארון הספרים של עלון התיאוריה של סעיד יכולה להיות תקפה במושג היברידיות.
    לגבי ארון הספרים שלי הוא מאוד אקלקטי. אלא שגם אם לא היה, הדבר מחזק את הטענה הפוסט-קולוניאלית והפמיניסטית בדבר הקנון. כלומר, מי זכאים להשתייך ולהיכנס לאנתולוגיות ותוכניות לימוד, ומי מודרים, ולא זוכים בהכרה ציבורית למרות שהם זכאים לה בכוח כשרונן/ם?. קח למשל פרויקט "ניטרלי" כמו "עם הספר" של הוצאת ידיעות אחרונות, ידעת שארגונים כמו "ממזרח שמש " היו צריכים להלחם כדי להכליל יוצרים מזרחים בפרויקט?
    מי קובע שהידע להשתמש באיזה סכין או מזלג מסמן אדנות. למה נימוסי שולחן אלא משמעותיים בעינך יותר מאחרים?
    הדיון הפוסט קולוניאלי טוען שהמערביות מבנה את עצמה כנעלה ביחס לתרבות אחרת מבלי כל קשר למהותה של התרבות הנכבשת. הדיון לא עוסק בתוכן, חיתוך הדיבור, נימוסי השולחן, הביגוד או סגנון ויכולת כתיבה – מדובר בפוליטיקה של שליטה, מיצוב ודיכוי.
    אם תתבונן בפוליטיקה ולא בתוכן של הטקסט של לאור: תגלה שהוא מככב בבמה הנכבדת של מוסף הספרותי של הארץ. עוד תמצא שהטקסט מדבר על המזרחיות תוך התעלמות מהאשכנזיות. שסגנון הכתיבה המגלה ומכסה, אומר ומסתיר היבטים גזענים הולם לחלוטין את התופעה שד"ר אורנה ששון לוי היטיבה לתאר במאמרה החשוב "אבל אני לא רוצה לעצמי זהות אתנית; גבולות חברתיים ומחיקתם בשיחים עכשוויים של אשכנזיות" שפורסם ב"תיאוריה וביקורת".

  • דן כתב:

    השימוש במתרי הקול, היא דוגמה מאלפת לכך שמי שסבור שהוא מערבי, ייחשב בעיני אנשי מערב "אותנטיים" למזרחי. לא משום שיש משהו נחות באופן שבו במזרח עושים שימוש במיתרי הקול, אלא משום שלאור כדובר שפה שמית לא יכול להיחלץ מהאופן שבו העברית מדוברת בהברה ספרדית והשימוש בהברות גרוניות בטונוס ישראלי, עצבני חסר סבלנות, נשמע בעיני בריטי או צרפתי מחוספס וגס ואילו השימוש שבו איטלקים, צרפתים או בריטים עושים במתרי הקול ובפה יכול להיות מושא ללעג בעינינו (חיקויים של בריטים וצרפתים על ידי יצפאן לדוגמה). מהכלא של ההשתקפויות הללו גם לאור לא יכול להימלט. אני במתכוון נוגע בנקודות שאיש לא נותן דעתו עליהם כמאפייני זהות, עיצוב חלל הבית למשל. שימוש במתרי הקול הוא דוגמא שהופכת את כל "האדונים" לשמים- מיזרחים על כורחם, גם בניגוד לרצונם.

    תרבות שולחן והתנהלות במהלך ארוחה על פי קודים מערביים, זו דוגמה איך במיון פשוט כל "האדונים" או רובם המוחלט היה נכשל, למעט צוערים במשרד החוץ שעברו סדרות חינוך תיאוריטיות והשתלמויות בנושא זה במסעדות יוקרה באירופה המערבית, כדי לרכוש מיומנות להשתלב בארוחה בחצרות רוזנים נשיאים ומלכים. ואין באמירה זו כדי לטעון לעליונות של קודים אלו על קודים שנוהגים בסין או בהודו למשל שתי תרבויות עתיקות מפוארות.
    בקיצור מה שאני מנסה לטעון הוא שהמערביות שהם מייחסים לעצמם אין לה על מה לסמוך. מדובר בשתלטנות כוחנית פר-סה ריקה מתוכן ברוב המקרים, ברוב המקרים רוב אלה המדברים בשם המערב אינם דוברים שום שפה מערבית באופן מלוטש ברמה עילית. והעובדה שרבים מהנהנים להגדרת עצמם כמערביים הופכת את העניין לשקרי. בישראל המזרחים אינם מזרחיים והמערבים אינם מערביים ואף על פי כן יש דיכוי ניצול, עושק והדרה. מדובר בהשתקפיות שקריות. עדיף לעשות שימוש בתיאוריות העוצמה, העוסקות בכוח פוליטי וכלכלי. בהן אני רואה מפתח להבנת המצב. לצערי גם בעלי מפעלים ומעסיקים זעירים מזרחים מנצלים עובדים, מפטרים נשים בתחילת הריון באמצעות מעקב אחר שיחות טלפוניות ודואר אלקטרוני בעבודה וכד'. זהותו האתנית של המנצל אינה רלוונטית. העובדה שאני מנקב את הבלון ה"מערבי" של כמה שחקנים בזירה שמדברים בשם בודלר, ולרן, שקספיר או ת.ס. אליוט, הופכת את השיח ליותר נאמן למציאות.

הוספת תגובה

הוסף את תגובתך למטה או שלח טראקבק מאתרך. תוכל גם להרשם לעדכון על התגובות באמצעות RSS.