החשיפה לתמונותיה הפרובוקטיביות של עדן אברג'יל עם שבויים כפותים ומכוסי עיניים קוממה אותי במידה כה גדולה עד שהרגשתי שזה עוד אחד מהנושאים שיצטרף לרשימה לא קטנה של דברים שנדחקים לצד, עד שעובר מספיק זמן ואפשר להתחיל לעכל למרות הקושי.

מה ששינה את המצב היה פוסט בשם "על עדן אברג'יל, גזענות ופטריארכיה" בו תהתה שירי אייזנר אם בשל היותה של אברג'יל מזרחית יש בגינוי מימד גזעני. גם יונתן אמיר, בפוסט "על פניו, נראה שמדובר בהתנהגות בוטה ומכוערת" התייחס לנושא השיוך העדתי ותהה: "אם הטיפול התקשורתי שמקבלת החיילת היה שונה לו היה מדובר במיכל רוטנברג מרעננה ולא בעדן אברג'יל מאשדוד."

צודקים אייזנר ואמיר, אלא שאין זה העיקר במקרה זה כלל ועיקר. העובדה שניתן בקלות לאתר נגיעות גזעניות בהתייחסויות אל אברג'יל מצד הצבא שמיהר להתנער ממנה ומצד התקשורת והטוקבקים בכל הנוגע לזהות נשית מזרחית המתוארת כנלעגת, בורה וכו' לא מפתיעה. הרבה יותר קל לצאת נגד אישה מזרחית ולא נגד התופעה שדף הפייסבוק שלה ממחיש. אלך שנייה צעד אחורה מההתייחסות לאישה המזרחית, ואתייחס אל עדן כאישה. שכן התמונות שלה מצביעות על תופעה עם הקשרים מגדריים שניתן לעמוד עליהם:

1.  המיניות שבכיבוש – יש קשר בין הבניה של מלחמה ככיבוש, של מי שנתפסים כ"אחר" התרבותי והלאומי ומנוטרלים באופן זה מאנושיותם, והבניה של יחסי המין כדרך בה הגבר מבטא את הגיאוגרפיה של שלטונו (דבורקין ב"משגל" מתייחסת לאלמנטים של כיבוש וכוחניות באקט המיני בהרחבה, כך גם קתרין מקינון). מכאן שאין זה מפליא שחלק ניכר ממקרי האונס וההטרדה החמורים שידעה המדינה קשורים לאנשי צבא. הקונספט של הכיבוש כי שמציין הפמיניזם הרדיקאלי מתחיל ביחסי גבר אישה אותם מקדמת הפורנוגרפיה ומשם נפוץ למקומות אחרים בהם שדה הקרב ויחסים פוליטיים.
2. הגברה ((emasculation – מושג המשמש בתיאוריות פמיניסטיות לתאר את תהליך הפיכתה של האישה לגברית יותר. החשיפה המתמדת באינסטנציות תרבות כגון ספרות וקולנוע ובאינסטנציות חברתיות שהצבא הראשי שבהם לתפיסת המציאות הפטריארכלית והמחפצנת של גברים מובילה נשים להזדהות עם גברים. מכאן שנשים עוברות תהליכי סוציאליזציה המלמדים אותן לחפצן את עצמן ולראות בקבוצות מיעוט את ה"אחר" אותו יש לכבוש ולדכא.

אברג'ל טוענת, ובצדק, שהיא מורעלת מהצבא. התמונה שלה כמו מנשקת את השבוי כשבידה אזיקון – מדגימה את ההפנמה והיישום הנשי של התפיסה הגברית של הכיבוש. תפיסה זו של המציאות מתגלמת בשני רבדים: מבחינת צהל מדובר באג'נדה של שימוש בכוח עודף ולא פרופורציונאלי; כפי שמציין יונתן אמיר, אין סיבה להעביר עצורים לא מסוכנים הליכי מעצר מכאיבים ומשפילים. (אכן הגיע הזמן שהנוהג להושיב עצירים לא מסוכנים חשופים באופן עולב כל כך יפסק – מדובר בנוהל המבזה אותנו קולקטיבית כחברה). ברובד של החיילים, מדובר בהפנמת תפיסת מציאות כוחנית דורסנית המתבטאת בין השאר, כפי שמציין ארגון "שוברים שתיקה", בתופעה רחבת היקף של חיילים וחיילות המצטלמים באופן מבזה עם עצירים, שבויים והרוגים. תופעה שעולה גם מווידויים מעוררי צמרמורת מהטוקבקים.

 הזדהות עם תפיסת עולם יתר-כוחנית והרצון להשתייך לקבוצה מובילה חיילות לאמץ את התפיסה המחפצנת את "האחר" והופכת אותו לאובייקט מיני משועבד. התמונה של חיילת אמריקאית ואסיר עיראקי בכלא אבו-גרייב היא דוגמא נוספת אם כי מרחיקת לכת לתופעה זאת.

 הגינוי שמופנה כלפי אברג'יל צריך להיות מופנה גם כלפי הצבא שלא שומר על הערכים הרוחניים והאנושים של החיילים והחיילות שלו. שלצד הגינוי המוצדק של עדן לא מוצא דרך לסייע להשיב את האנושיות והרחמים שנראה כי הולכים לאיבוד במהלך השירות. בהקשר זה יש לברך על חקירת מצ"ח שעצרה חמישה לוחמים מגדוד הנח"ל החרדי בחשד להתנהגות לא הולמת כלפי פלסטינים במהלך פעילות מבצעית. החשד כלפי החמישה הוא כי צילמו והסריטו את עצמם לפני שנתים לצד עצורים פלסטינים כפותים.

העיוורון וחוסר המודעות הן חלק אימננטי של ההרעלה בה לקתה אברג'ל ורבות מחברותיה בעקבות השירות הצבאי שלהן. זוהי תמצית הדיכוי – אימוץ הטקטיקות של המדכא המלווה בחוסר מודעות להיותך מדוכאת.

הפניית האצבע כלפי אברג'יל מעידה על העיוורון הכולל. אי הבנה של עומק התופעה והצורך במענה אנושי ערכי מיידי והולם.