האורחת הראשונה המתאחרת במדור הינה ענת סרגוסטי, עיתונאית, משפטנית, מנכ"לית אג'נדה, צלמת, ופעילת שלום.   

פגשתי את ענת סרגוסטי לראשונה בנקודת מפנה בחיי – הפעם הראשונה שהגעתי (בתוקף תפקידי כאשת מחשבים) לכנס פמיניסטי שארגנה אורנה זקן – מי שהייתה מנהלת תנועת אחותי – למען נשים בישראל. ענת דיברה על נשים ושלום והרשימה לא רק ביכולתה לפעול בשטח ולהשמיע  קול נשי חד וברור בנושא השלום עם הפלסטינאים, אלא גם בצניעות יוצאת דופן לאישה רבת הישגים. התרשמתי מאוד גם מנכונותה יקרת הערך להקשיב ולנהל שיחה חכמה ואמיתית. לאחר אותו כנס עשיתי כברת דרך בשדה הפמיניסטי, החברתי ובפעילות שלום. מתוך היכרות עם שדות פעולה והגות אלו, להבנתי סרגוסטי מהווה את אחת מדמויות המפתח של נשים אמיצות וקובעות דרך בשדה הפוליטי הישראלי. סרגוסטי מהווה מודל של אישה חזקה המאופיינת ברצון לייצר בישראל חברה המושתת על ערכים של צדק וכבוד האדם. למרות פועלה המתמשך לאורך שנים בשדה הנחשב לגברי – כעיתונאית וכצלמת המתעדת מלחמות ואזורי קרב  – היא שמרה על נקודת מבט רגישה, אנושית ובלתי מתלהמת, דבר שהיווה אי של שפיות עיתונאית במלחמה האחרונה.  

 בחירתה לעבור לגור בשדרות ולשדר משם בעת נפילת הקאסמים מלמדת על תעוזתה ועל יכולתה לראות ולשקף את מה שנותר בדרך כלל סמוי מעין התקשורת ההגמונית. פועלה בשדה התקשורת החברתית כמנכ"לית אג'נדה מהווה מקור כוח לייצוג של מגזרים מודרים בחברה בישראל.    

תוכלי להגיד כמה מילים על האופן בו התפתחה התודעה הפמיניסטית שלך? האם היה אירוע מכונן, שאת יכולה לציין, או אולי תחנות בדרך לרכישת מודעות פמיניסטית ולפעולה בארגונים שונים?קשה לי להצביע על אירוע מכונן אחד. אני גדלתי בבית פמיניסטי במונחים של אותם הימים. שני הורי עבדו כל השנים. שניהם הגיעו הביתה בצהריים, כך שלעיתים קרובות כל המשפחה אכלה יחד גם בצהריים ולא רק בערב. משום מה באותן שנים שוק העבודה אפשר גם לגברים לעבוד מספר שפוי של שעות במשך היום ולהיות בצהריים בבית עם המשפחה. בנוסף, הייתה חלוקה מאוד שוויונית של עבודות הבית בין ההורים שלי. כל זה ללא "חינוך" מיוחד בנושא, אלא באופן טבעי.  

 במהלך ההתפתחות הפוליטית שלי, בגיל ההתבגרות, נחשפתי לכל מיני סוגים של אפליות ועוולות. ההפגנות הראשונות שהשתתפתי בהן היו של הפנתרים השחורים בירושלים בראשית שנות השבעים. משם חלחלה והתגבשה גם התודעה הפמיניסטית.  

 אני חושבת שקבוצת הנשים המזרחיות שפעלה (ונדמה לי שעדיין פועלת) בשנות השמונים הייתה שלב נוסף בגיבוש התודעה הפמיניסטית שלי. היו בקבוצה נשים מדהימות, חזקות, מעוררות השראה, בהן ויקי שירן ז"ל, שהפכה לחברה טובה שלי ומודל לחיקוי.  

האם יש הוגה פמיניסטית שהשפיעה או משפיעה על דרכך כאקטיביסטית, כותבת, מצלמת ומי שמאוד פעילה במרחב הציבורי? האם יש ספר שהשפיע עליך ומשמש מקור השראה?  

 יש ספר שמאוד השפיע עלי, שקראתי אותו בילדותי. (לאחרונה פורסם שזה אחד הספרים שהנשיא אובמה קנה). לספר קוראים בעברית "אל תיגע בזמיר", וכתבה אותו סופרת בשם הרפר לי, שזה הספר היחיד שכתבה וזכתה עליו בפרס פוליצר היוקרתי. הספר כתוב מנקודת מבטה של ילדה בת 8 בעיירה דרומית בארצות הברית, בתו של עורך דין. הסיפור מתרחש על רגע אפליית השחורים בארצות הברית בראשית המאה ה – 20, כשהפרקליט מגן על צעיר שחור הנאשם באונס צעירה לבנה. הספר כתוב בשנינות, ברגישות ובאופן גלוי ביותר.  

 בהמשך היו הרבה ספרים שהתחברתי אליהם, מכיוון שספרים אהובים עלי במיוחד. לימים חקרתי את קבוצת הנשים הפמיניסטיות האמריקניות הראשונות, במסגרת לימודי המשפטים. זו הקבוצה שיצאה מתוך התנועה לביטול העבדות (abolitionists) והקימה את התנועה הפמיניסטית במאה ה – 19 וערכה את הכנס הפמיניסטי המכונן בסנקה פולס במדינת ניו יורק. למדתי את חייהם, את הקושי שמתוכו באו, את פריצת הדרך שעשו, וקראתי דברים שכתבו ודברים שכתבו עליהן. כל אחת מהן מעוררת השראה ומשמשת לי עד היום מודל לחיקוי, ואני מאוד ממליצה לקרוא עליהן. (אזכיר רק כמה: אליזבט קאדי סטנטון, סוזן ב. אנטוני).  הכתיבה של הפמיניסטית השחורה בל הוקס, מלמדת על פמיניזם אחר, ומאירה בצורה בהירה את העובדה שלא כל הפמיניזם עשוי מקשה אחת. בארץ התחברתי מאוד לפעילות ולחשיבה של ויקי שירן, שהייתה פורצת דרך וחשיבה בתחומים רבים, ואני שמחה שזכיתי להיות חברתה. כצלמת לא מצאתי מודלים רבים לחיקוי, משום שהייתי אחת מצלמות העיתונות המעטות ביותר שהיו בישראל בשנות השמונים. ולדברי היסטוריונית של הצילום, הייתי "צלמת המלחמות" היחידה בארץ אז. ובאופן טבעי הסתכלתי כמודלים לחיקוי על צלמים גברים, בהם רוברט קאפה שצילם מלחמות בכל העולם, וצלמי עיתונות בינלאומיים אחרים.  

 אם נתייחס לעובדת היותך המנכ"לית של ארגון אג'נדה, באופן סמלי, כמקום שיש בכוחו לייצר סדר יום חדש לחברה הישראלית, איזה סדר יום חדש את סבורה שיש לייצר כאן?  

אג'נדה פעילה בזירה התקשורתית, מתוך הבנה שהזירה התקשורתית לא רק משקפת את הנעשה בציבור, אלא שהזירה התקשורתית היא הזירה הציבורית, היא כיכר העיר המודרנית שבה מתקיים שוק הדעות החופשי. ואנחנו רואים שהזירה התקשורתית הזאת משפיעה בצורה מאוד משמעותית על תהליכים של קבלת החלטות בכל תחומי החיים. ולכן אג'נדה פעילה בזירה הזאת, ומשתמשת בתקשורת ככלי לשינוי חברתי. בפנטזיה שלי התקשורת היא פלורליסטית במובן העמוק והרחב של המילה. מאפשרת, נגישה ומשמיעה מגוון של דעות, מגוון של קבוצות, מגוון של מיעוטים – הכול במסגרת גבולות השיח הדמוקרטי הלגיטימי. בפנטזיה שלי יש משמעות עמוקה לנושא המגוון: יהודים וערבים, דתיים וחילוניים, נשים וגברים, ותיקים ומהגרים חדשים, עשירים ועניים, בעלי נטיות מיניות שונות – בפנטזיה שלי יש מקום לשמוע את כל אלה בתקשורת המרכזית, ולא רק בפינות גטו בערוצים ובמקומות מרוחקים ונידחים. בפנטזיה שלי יש מקום להשמיע גם דעות ביקורתיות בצורה מכובדת ומכבדת, ויש מקום לשמוע גם ביקורת בצורה מכבדת ומכובדת. לדעתי זו בהחלט פנטזיה שניתן להגשים אותה.  

 האם תוכלי לתאר מפלגה חדשה שהיית רוצה לראות במפה הפוליטית, או איך היית משנה מפלגה קיימת כדי שיתאימו לחזון הפמיניסטי, ושוחר השלום שלך?  

 החזון שלי הוא חזון של פלורליזם, חזון של מגוון (שבאנגלית קוראים לו Diversity), וכולל בתוכו גם את העניין הפמיניסטי במובהק. אני לא חושבת שצריכה להיות מפלגת נשים שתקדם את הנושא הפמיניסטי. אני חושבת שהפמיניזם יכול לבוא מכל מיני מקומות וללבוש כל מיני צורות – ולדעתי כך צריך להיות. ואני מסתכלת סביבי ורואה הרבה פעילות פמיניסטית דווקא במקומות פחות מובהקים. לא רק במרכז, לא רק בקרב האשכנזיות: אני רואה פמיניזם מרתק בקרב המזרחיות, בקרב הבדואיות, בקרב הפלסטיניות אזרחיות ישראל, בחברה החרדית, בחברה הדתית-לאומית. ואלה מגמות מאוד מפרות, חיוביות ומעצימות לכולן.  

 עם זאת, הפמיניזם שלי הוא פמיניזם כולל יותר, ואני מתכתבת כאמור, עם שוויון במובן הרחב של המילה, שכולל גם אוכלוסיות מיעוט אחרות, שכולל גם מגזרים מודרים אחרים – גיאוגרפית, תרבותית, מעמדית.  

העשייה שלך בשדה הציבורי מרשימה ביותר: צילום, כתיבה, ראיונות, אקטיביזם, ניהול – יש איזה הסבר לאינטנסיביות שבה את פועלת?  

 אני חושבת שהמנוע העיקרי שלי הוא חוסר היכולת שלי להתעלם מאפליה, חוסר היכולת שלי לשתוק על קיפוח. לצערי, או לשמחתי, יש לי משקפיים כאלה שמבחינים באפליה ובקיפוח בצורה מאוד מחודדת ואני מרגישה צורך להגיב. אני מונעת מרצון עמוק להשיג שוויון לכולם. אני יכולה לומר שהניצנים האלה ניטעו בי כשקראתי את הספר "אל תיגע בזמיר". אני בהחלט חושבת היום, בפרספקטיבה של הרבה שנים, שזה היה ספר מכונן מבחינתי.   ולמרות שאני מחשיבה את עצמי פסימית, אני מאמינה שאני פועלת מתוך אופטימיות בלתי ניתנת לכיבוש שניתן לשנות, שאפשר להשפיע, שיכול להיות טוב יותר, שאני לא רוצה לעמוד מנגד.  

 שתינו פעילות ב"נציבות הנשים לשלום", ארגון שאת גם חברת ועדת ההיגוי שלו. תוכלי לציין רגע קשה ורגע מוצלח הבאים מתוך החברות בארגון הייחודי הזה?  

רגעים קשים היו רבים, לצערי. ולשמחתי על רוב הרגעים הקשים התגברנו. אני חושבת שהתקופה הקשה ביותר הייתה סביב ההתקפה הצבאית על עזה "עופרת יצוקה". זה הציף לפני השטח את הנושאים המרכזיים שאנחנו דנות בהם: המאבק הלא-אלים, ההבנה שלסכסוך פוליטי יכול להיות רק פתרון פוליטי ולא פתרון צבאי, כל נושא המצור על עזה, וכמובן מקומן של נשים והפרספקטיבה שהן מביאות לתוך התמונה הזאת, פרספקטיבה שלא מוצאת את הביטוי שלה בזירה הציבורית, ובוודאי אינה מוצאת את מקומה במקומות שבהן נופלות ההחלטות.  

 אני חושבת שלאורך כל הדרך הצלחנו להשמיע קול אחיד – ובזה ייחודנו, בהיותנו ארגון אחד שיש בו חברות ישראליות, פלסטיניות ובינלאומיות. אנחנו לא שלושה ארגונים שונים. בנוסף הצלחנו לדבר על הדברים הקשים ולשים אותם על השולחן. הצלחנו לשמור על הערכים שאנחנו מאמינות בהם, הצלחנו ללכת לאור המצפן שלנו, הצלחנו בכל נקודת זמן לנתח את המצב הפוליטי בצורה בהירה ומעמיקה, והניתוחים שלנו התגלו ברוב המכריע של המקרים כניתוחים ריאליים.