גזר הדין המשמעותי במשפט קצב הולך ומתקרב; מחר, יום חמישי ה- 30/12/10 בשעות הבוקר , כסוג של פינאלה דרמטי לשנה אזרחית ולעשור שהתאפיינו בגילוי ממדי ההטרדה המינית בישראל, יישמע גזר הדין בדלתיים פתוחות. עובדת היותו של נשיא המדינה, מי שתפקידו לייצג את המדינה, חשוד באונס מהווה מראה חברתית לא מחמיאה לכך שהאלימות המינית גואה בכל הדרגים והמרחבים הציבוריים בישראל.

להן סיכום שנה הכולל לקט מהאירועים סקסיסטיים של שנת 2010

ארנה – סקסיזם בראש חוצות
אין להבין מדוע בחר קניון ארנה, המיועד לכל המשפחה, לפרסם את עצמו בתמונות אלימות ומבזות של נשים קשורות, מחופצנות, ומעורטלות. כפי שניתן לראות מהתמונות עצמן, מדובר בקמפיין שעודד אלימות כלפי נשים ונערות. תגובתם של זרמון גולדמן שלהבנתם "זה פרויקט אמנותי לכל דבר" אינה יכולה להעיד שאין כאן סקסיזם. נהפוך הוא. מוזיאונים ויצירות אמנות היוו במה לסקסיזם, חפצון נשים ומיציצנות. הטענה "המטרה… היא לבדוק פה גבולות" בעיתית. עדיף שבמרחב ציבורי לא יהיה מהלך שבא לבדוק גבולות. הרעיון שייצוג של נשים קשורות הינו "משחק של שובבות" מלמד איך הגענו עד הלום בכל הנושא של הטרדות מיניות ואישומים כנגד בכירים בנושא. לא זה ממש לא שובב, זה לא משחק וזה ממש לא מצחיק. הבקשה שלכם כי שהקמפיין יהיה "זכיר, סנסציוני, פרובוקטיבי, שמעורר תגובה רגשית עזה…." התגשמה. ארגוני הנשים וכל הפעילות שפעלו והתלוננו במשטרה נגד הקמפיין (בהם ויצו ו- comme il faut) לא ישכחו לארנה את הקמפיין הזה עוד זמן רב.

לילה [בלי] כיף העונה הפמיניסטית"

משמעו על חופש הביטוי אינו צריך להיות חופש הביזוי. לאחר התלונה בשנה שעברה על תכנים סקסיסטיים (שלוש צעירות רוקדות "ריקוד זול" בבקיני ומשמשות מטרה ללעג צוות הגברים שבאולפן) שהובילה לשדר את התוכנית לאחר עשר, נוספה לליהוק השנה דמות "פמיניסטית" בעלת ייצוג סטריאוטיפי (לסבית רעה ומלאה).

סיקור חד צדדי ותוקפני של נאום ד"ר אינס

ד"ר אסתר עילם התייחסה במכתב ליומן השבוע על סיקור נאומה של ד"ר אינס בתאריך ה- 26.11.2010. עילם מציינת שלא רק שלא ניתן כל ייצוג לדעה התומכת בהחלטה האמיצה לחשוף את עצמה לציבור ולשמש דוגמא לנשים אחרות. אלא ניתנה במה רחבה וחד צדדית לתפיסתו של ארי שביט שטען "אם המהפכה הפמיניסטית תקצין את עצמה, היא תסכן את הישגיה…. יש פה ניצול של העניין הנשי בתוך מערכת של כוחות שפועלת."

גם בערוץ ה-2 הסיקור היה בעייתי בלשון המעטה, כאשר בסוגיה דן פאנל גברי ללא נוכחות נשית.

לסיקור התקשורתי הצטרפו גורמים שונים והקהל הרחב כולל אימיילים בסגנון "אז מה הוא כבר עשה לה…" שמלמדים על תופעה ציבורית של חוסר נכונות לקבל את מימדי הפגיעה והשפעתה ועל הניסיון הגלובלי להשתיק את המתלוננת ולתקוף אותה בכל הדרכים האפשריות.

מוספים צהובים

עיתונות שאמורה להיות לכל המשפחה ולהציג דעות רציניות הופכת לעיתונות צהובה יותר ויותר. כך למשל ידיעות אחרונות יצא במוסף מירי בוהדנה שהדגיש במיוחד שלל תמונות בעלות קונוטציות מיניות, כולל תמונת שער. גם הארץ מצא לנכון לצאת עם מוספים סקסיסטיים שעומדים בניגוד גמור לדימוי הרציני שהוא מבקש לעצמו.

המושג כו*ית מוצא דרכו ללקסיקון בשידור חי

ערב חדש – רונן ברגמן ודן מרגלית תוהים מה זאת הטרדה מינית ברחוב מול עורכות אתר "כצעקתה". בדרך הם חוצים גבול עיתונאי בשידור כאשר ברגמן משתמש במונח הוולגרי "כו*ית" כדי להמחיש את העמימות של ההטרדה. ברגמן לא לגמרי אשם, אם מסתכלים בהשקעה שקיבל המונח בויקיפדיה (כולל דיון רציני אם לצרף תמונה או לא ומגוון ציטוטים מהתנ"ך) מבינים מאיפה זה מגיע.

ריאליטי שחוצה גבולות:

שלא כמו רבות מחברותי אין לי דבר נגד ריאליטי – נהפוך הוא מבחינתי הוא יכול להוות כלי מחתרתי ולא רק זאת אלא שהוא מהווה סוג של מרחב ציבורי המחליף את אובדן הכיכרות לקניונים. אלא שיש תוכניות שבהן התערבות ההפקה בעייתיתת. כך בתוכנית "היפה והחנון " הגברים מקבלים משימה שהיא בגדר הטרדה. במקום לשמש דוגמא, "האח הגדול", בוחר בליהוק המתבסס על יופי ופחות על יופי. ומכאן גם קריאה לפמיניסטית אמיצה להכנס לבית ולהרביץ בדיירים תורה.

הפרדה באוטובוסים:

קווי מהדרין מהווים תופעה נמשכת, שהעמיקה בשנה האחרונה וכעת כוללת לפי דיווחים שונים את קווי האוטובוס 40 או 2 (בירושלים), 450 או 451 (ירושלים-אשדוד), 417 ו-418 (ירושלים-בית-שמש).

במקום שניתן היתר ממשלתי לתופעה פסולה היא הולכת ופושה. כך התופעה של ההפרדה ממשיכה להעמיק והאיוולת מתרחבת בקונספט של מדרכות נפרדות: גברים מימין נשים משמאל. אני לא רוצה ללגלג בנושא כה חמור אבל אי אפשר שלא לתהות אם גטו לנשים יהיה שלב נוסף של "התחזקות". כאישה מאמינה התהדרות יתרה זאת היא בגדר עבודה זרה המעידה על ליקוי מנהיגותי דתי.

העיר לרגלי ליצחק לאור:

אשכר אלדן תיארה בהעוקץ כיצד לפני 20 אנס עברה אונס על ידי איש שמאל מוכר וידוע. תחילה בלא לציין את שם האיש ולבסוף, כשגברו הרמזים באינטרנט, והתגובות של נשים שחלקו סיפורים על הטרדה מילולית ויחס בוטה, גילתה שהמדובר הוא במשורר יצחק לאור, ואף הגישה תלונה במשטרה.

עיתון העיר בצעד חסר תקדים בחר לתת ללאור במה למניפסט שלם בכתבת שער הנמתחת לאורך עשרה עמודים. גם אם נתעלם מהצטברות העדויות ונניח שהייתה שם אי הבנה אחת גדולה, האם היה זה יותר מדי לבקש מאיש השמאל הנאור, מי שמקדם ערכים הומניסטיים לבקש מאלדן את סליחתה אם נהג שלא כשורה ופגע בה שלא במזיד?