שתי הערות קצרות על שופטים ושיפוטיות

לא ברור אם זה השילוב של מלמלה עם נוצות, הנוצצים או הצורך הדחוף באסקפיזם שתרמו לאחוזי הצפיה השמימיים של "רוקדים עם כוכבים." ויתכן שזו הסיבה שהתוכנית, בגרסתה הישראלית, לא פספסה שום הזדמנות למתוח את העונה עד כלות, ולהוסיף לה ספיישלים שונים ומגוונים. כמו העלתם של חמישה זוגות רקדנים חדשים לרחבה במטרה שצוות השופטים כמו גם הקהל בבית יבחרו את הרקדן והרקדנית הטובים מביניהם.

עד כאן טוב ויפה וסביר. אלא שבתוכנית האחרונה עבר השופט גברי לוי את גבול הטעם הטוב. בתגובתו לריקודה של אלכסנדרה קומפנייט, העז לוי לומר לה פני עם ועדה, בני משפחה בבית וחברים בצבא, שהיא "צריכה להוריד במשקל".

אינני יודעת מתי לוי, שנוהגו להזיל ריר וורבלי על הרקדניות החטובות דוחה בעיני, התבונן במראה. כיצד העז לחשוב שהוא יכול לשפוט משהי (בעלת מבנה גוף רגיל בהחלט) על פי קריטריון זה. ואיך לא הבין שהערתו תלווה מן הסתם את קומפנייט כל חייה.

אומנם, לזכותו של לוי יש לאמר שהוא התנצל לאחר מכן, ואומרים שמודה ועוזב ירוחם. אלא שהעלבון כבר נצרב בתודעה. חבל.

*

ומצד שני, הצפיה האקראית בטקס הפרישה של אהרן ברק מכס נשיאות בית המשפט העליון בערוץ השני הותירה בי הרגשה של צפיה בתשדיר טלוויזיה במדינה טוטליטרית. נזכרתי בכך תוך קריאה במאמר המעניין של בן-דרור ימיני שהתייחס לכיסוי של האירוע בערוץ השני.

העובדה שברק נחשב ליחיד בדורו לא אומרת שצריך לחגוג את  טקס הפרדה ממי שהשפעתו הכבירה על מערכות המשפט והממשל בישראל עוררה בצד התמיכה גם התנגדות עזה, תוך הנהון מתמשך ושיקוף יחידני של ביטויי ההערצה.

רק קצב בנבצרות הזמנית שלו הצליח לעגן בארוע החגיגי את תחושת המשהו לא בסדר ממנה ניסו כולם להתעלם.