אחד המאמרים הבלתי נסבלים שקראתי לאחרונה הוא מאמרו של משה פייגלין "קומוניזם מחופש לפמיניזם" שהופיע במקור ראשון של סוף שבוע זה. המאמר, שמופיע כשבצידו תמונתה של שלי יחימוביץ, (כנראה כדי להמחיש במי דברים אמורים), מתייחס לפמיניזם כמקשה אחת; הוא יוצר חיבור בין הפמיניזם לשמאל הקומוניסטי ומגיע למסקנות תמוהות ומרחיקות לכת:

בשורשו – אין לפמיניזם ולא כלום עם כבוד האישה. ההיפך הוא הנכון. הצצה חטופה בשוק הבשר הנשי המעטר את שלטי החוצות בעידן הפמיניסטי תוכיח.

כן, קראתם נכון. אנחנו חיים בעידן פמיניסטי. ושלטי החוצות רווי הפרסומות המיניות אינם, כפי שכל ברי הדעת יכולים להבין תיעוד ציבורי למרחק שעלינו לעבור בדרך לחברה פמיניסטית היודעת לכבד את הנשים החיות בקרבה, אלא הוכחה ל"עידן פמיניסטי".

מתוך המשך הדברים מסתבר שפייגלין הפנים את השקרים שהמדינה מספרת לעצמה והוא אכן מאמין בהם. לדידו ההוכחה לכך היא ש"בישראל הנאורה והשוויונית, זו המתגאה בפמיניזם שלה ומזמינה את הרשתות הזרות בכדי להציג בגאווה את הטייסת שסיימה זה עתה את קורס הטיס, בישראל זו – שפחות מין נסחרות כמו תרנגולות בשוק".

לו היה טורח לקרוא מעט אודות הפמיניזם, היה למד שיש בו, כמו ביהדות, זרמים רבים. אחדים מהם, כמו זה הקרוב לליבי, טוען למשל שהעצמתן של נשים מוחלשות בשולי החברה חשובה מהשתלבותן של נשים בקורסי טייס. יתר על כן, פייגלין לא ממש התעניין, וכנראה וגם לא למד על תרומתם החשובה של ארגונים פמיניסטיים שחברו ל "קואליציה למאבק בסחר בנשים" ופועלים למיגור התופעה.

במקום זאת בוחר פייגלין להצמד לידוע ולמוכר לו. "אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו", הוא מצטט את הרמב"ם, מדחיק את הלגלוג המתמשך של גדול פוסקי ישראל כנגד נשים ואת

הפסקה שגרמה לגברים רבים לחשוב שההלכה מתירה להם להכות את נשותיהם: "כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן, כופין אותה ועושה אפילו בשוט".

כמה קל לחוש רגשות כמו "כעס ודחיה" כלפי פמיניסטיות, נשות ה"קואליציה למען שלום" ואולי גם כלפי ייחימוביץ כאשר מקשרים את הללו לקומוניזם, לנצרות, ואף רחמנא ליצלן, לטלי פחימה. כן, נשים לפי מאמרו של פייגלין הן הסיבה שהכול רע כל כך כאן:

הבטן אומרת לנו שמשהו כאן מאוד מאוד לא בסדר, אבל השכל, שכוסה בתודעה נוצרית שעברה טרנספורמציה לקומוניזם, שעבר טרנספורמציה לפמיניזם הליברלי המודרני – השכל הזה כבר מבולבל לגמרי משבירת הסמכויות ולא מסוגל לחזור אל החשיבה המוסרית הבריאה.

נראה לרגע שפייגלין הטוען ש"השמאל מסתתר מאחורי האישה" שוכח את סלידתו מהנצרות ומאמץ את דוקטורינת "חפש את האישה", שהובילה לשנאת נשים במשך אלפי שנים – אותה שנאה שהיא בעצם הסיבה לסחר בנשים, מודעות הזימה ברחובות, והאלימות הגוברת . במקום להבין שתיקון העולם מצוי ביכולת של נשים וגברים ליצור דיאלוג המכבד את השוני הוא זונח באוטופיה שלו את האישה כדי לחלום על על שובה של הפטריארכליות, מורשת של כוח שעוברת מאב לבן:

זרימת הסמכות אל הילד מהמשפחה שהאב בראשה; ואל המשפחה, מן הקהילה ומנהיגה; ואל הקהילה מן הלאום ומנהיגיו; ואל הלאום מן הא-להים.