כפי שעולה ממאמרה של אסתי אהרונוביץ' בהארץ, דמותו של ד"ר אמנון אור, שפוטר לאחרונה מתפקידו כוטרינר העירוני של טבריה לאחר שצולם במצלמה נסתרת תוך שהוא מרדים למוות באופן סדרתי ובאכזריות כלבים וגורי כלבים, יכולה לשמש מקרה מבחן לקו המחבר בין גזענות ואכזריות.

מצד אחד, מדובר במי שלפי הקוד של מי שמכונים "ישראל הוותיקה" משתייך להגמוניה המקומית השלטת: נולד בבנימינה, בשכנות לאהוד אולמרט שאחיו, יוסי, למד איתו באות הכיתה, הוריו ממייסדי המקום, את שירותו הצבאי עשה בשייטת ולאחר מכן נסע ללימודי רפואה ווטרינריה באיטליה.

מצד שני, אוסף של עדויות מדגים אכזריות יוצאת דופן הכוללת דחיית הצעתו של ארגון "תנו לחיות לחיות" להציל עשרים וארבעה כלבים שנדנו להמתה בתקופת מלחמת לבנון השניה, זאת בצד יחס גזעני, בוטה ומזלזל כלפי "מזרחים" איתם עבד.

מציק וכואב לחשוב על אלפי הכלבים חסרי הישע שנדנו ליחס אכזרי במשך 15 שנה בכלביה שבטבריה. הנה, מקצת הדברים מתוך עדויות העובדים* על האלימות כלפי בעלי חיים בה נקט אור:

"הדבר הגרוע ביותר היה ההמתה…. אמנון היה עובר בין שורות הכלובים ומצביע: 'זה, זה וזה להמתה. תוציא'. בלי בדיקה בלי כלום. הוא היה קושר לכלב את הפה עם פלנלית, כשהכלב היה נלחץ ומשתולל הוא היה מצמיד את הראש שלו לשולחן ומתחיל להוריד לו בוקסים לפנים…. באופן קבוע כלבים לא היו מקבלים טיפול רפואי. אני זוכר מקרה של כלב שנדרס וביקשתי שיבוא. הוא אמר לי: 'אין בעיה, תשאיר לי אותו על השולחן ולך הביתה. אני אבוא ואטפל בו'. למחרת מצאתי את הכלב באותה תנוחה, על השולחן, ללא רוח חיים.

"כשיצאנו לקנות רובה הרדמה, ד"ר אור בחר בתותח. כשראיתי את הנשק חשבתי, אוי ואבוי מה הולך לקרות. יום אחד הוא אומר לי: בוא נצא לשטח. ראינו כלב, אמנון מכוון עליו ואני רואה את הזווית. הוא לוחם שייטת. הוא יודע מה הוא עושה. זה רובה עם כוונת. ובמקום לכוון לרגל, הוא יורה לו חץ בעין. הייתי המום. צעקתי עליו: 'אמנון, אתה דפוק?' הוא אמר לי: 'תעלה אותו לאוטו'. הייתי בטוח שהוא לוקח אותו לטיפול. על פי החוק הוא היה צריך לטפל בו ולהמתין שמישהו יחפש אותו, אולי לכלב יש בעלים. ברכב הוא הזריק לו חומר המתה".

והנה עדות על היחס הגזעני של האיש לעובדיו: יום אחד הוא אמר לי: 'אתה יודע למה יש לך כזה צבע? כי נכנסת לתחת שלי ויצאת'". חיזוק לדבר ניתן למצוא במילותיו של האיש עצמו:

"לפעמים הייתי צועק כי זו השיטה היחידה לשלוט בהם. מצד אחד הייתי נחמד אליהם, נותן לעובדים עצות, מצד שני גם כעסתי וצעקתי. מעולם לא התבטאתי בגזענות. אני כבר שנים בארץ, איך הפרימיטיוויים האלה קוראים לי גזעני?"

עצוב ומזעזע. ואולי נדרשים שעורים בבית הספר המלמדים חמלה, אחווה אנושית ורחמנות.

איפה קבור הכלב