להלן כמה דברים שכתבתי על הסרט במאמר שירת הפנתרים לאחר הצפיה הראשונה בו:

לעיתים קורה שסרט דוקומנטרי מצליח לרתק ולהפוך את הצפייה בו לחוויית חיים משמעותית. סרט כזה הוא סרטו הבלתי נשכח של נסים מוסק "שמעת על הפנתרים?" מדובר בהפקה קולנועית חזקה ביותר היוצרת שינוי תודעתי לא רק בנפש הדמויות שסיפורן מגולל על המסך, אלא גם אצל הצופים המתוודעים לחיי הדמויות ולמציאות הישראלית של אז מול זו של היום. לסרט סיפור משלו. בשנת 1971 פגש מוסק, אז עורך סרטים מתחיל, את מנהיגי הפנתרים צ'רלי ביטון, סעדיה מרציאנו וכוכבי שמש בבית הקפה טעמון בירושלים. מוסק התחבר לדרכם המהפכנית של הפנתרים והתחיל לתעד את פעילותם. במשך כשנתיים יצר סרט שבא להציג את המסר החברתי שלמענו לחמו הפנתרים. את עותק המקור של הסרט לקח צ'רלי ביטון לגיוס תרומות בחו"ל, אלא שעם הנחיתה בשבדיה גילה שהוא נעלם מהמזוודה. העותק, שלדברי ביטון הועלם על ידי השב"כ, נמצא באקראי שלושים שנה מאוחר יותר בארכיון הסרטים של סינמטק ירושלים.
הכפילות הקולנועית בסרטו של מוסק, המשלב בסרטו החדש את סרט המקור האובד, יוצרת מפגש בין החלומות והתקוות, הרעב והמחסור, הפחדים והמרד של העבר עם המציאות של היום. הבחורים היפים של פעם עם האש בעיניים וחולצות הסבנטיז מול הגברים בני העמידה של היום. העוני של אז מול העוני והמצוקה או העושר של הדמויות כיום. 
 
להמשך המאמר