דיון בנושא הגזענות בחברה הישראלית מעורר חלחלה אצל רבים וטובים הנדהמים מעצם העלאת הסוגיה בפומבי. גזענות, אצלנוווו?! לאאאא!!

במחשבה שניה, רגע לאחר שתחושת החלחלה נעלמה במעט, עולה הסכמה מתונה שאולי שמץ של אמת בדברים – היה בימים עברו. בזמנים קשים שהתרחשו הרבה לפני שנולדנו עת המדינה נאבקה על קיומה. יתכן – כך שמענו מפי מקורות עלומים – שהיה כאן משהו כזה – פעם. אבל כל זה חלף לפני עידן ועידנים.

מקרים שונים ועדכניים של גזענות (כי צריך לקרוא לתופעה בשמה) כמו בבתי ספר בפתח תקוה המסרבים הרשמת תלמידים אתיופיים, או גדר ההפרדה בין מזרחיות לאשכנזיות בסמינר "בנות יעקב" בעמנואל, זוכים אומנם להוקעה ציבורית, אלא שהיחס הכולל אליהם הוא של מקרים נקודתיים: תפיסת מציאות עקומה של אדם זה או אחר; מערכת מינורית חסרת לב המתקיימת בלב מיינסטרים הפועל בעיוורון להבדלי מוצא, מגדר וצבע.

רבים מאיתנו יסכימו כי החברה הישראלית אינה מקדמת באופן מודע ורשמי סדר יום גזעני. להוציא קומץ קטן של ציבורים שונים בעלי סדר יום גזעני גלוי וברור, מרבית הציבור במדינה אינו תופס עצמו כגזען.

אבל האם אנחנו מי שאנחנו חושבים שאנחנו?

ספר מצוין בשם "ממבט ראשון" של מלקולם גלדוול מלמד באמצעות עשרות מחקרים ודוגמאות על האופן שבו אנחנו מונעים על ידי מנגנון שיפוטי אוטומטי האחראי לשיפוטים לקויים ולדעות קדומות פרי השפעה של הבניות חברתיות. גלדוול מראה שמה שנתפס אצלנו כבחירה חופשית הוא במידה רבה אשליה, ושמנגנוני מחשבה ופעולה הנתפסים כמרחב אוטונומי של קבלת החלטות חשופים במידה רבה להשפעות חיצוניות.

כך שיוצא שבמימד הסמוי אנחנו גזענים ועוד איך.

מומלץ בחום

דוגמא לאופן שבו תפיסה גזענית בלתי מודעת פועלת אפשר היה למצוא דווקא בתוכנית "עובדה" מלפני מספר שבועות אשר האירה גילויי גזענות בחברה הישראלית נגד אתיופים.

הכתבה של איתי אנגל על אמייה (אמיר) טגה והראיון של אילנה דיין עימו הביאו את סיפור ההצלחה המורכב של שחקן כדורגל אתיופי שהבטיח לנבחרת נתניה הצעירה אפשרות להתמודד על אליפות העולם, בעודו מתמודד עם עובדת התאבדותו של אחיו הצעיר אבי טגה.

אמייה, כוכב התוכנית התבטא באופן רהוט ומעורר השראה על מסע התפתחות תודעת הזהות שלו שאחת מנקודות השיא שלו היא בחירתו לחזור לשמו המקורי: מאמיר המעוברת לאמייה האתיופי.

תחילה אילנה דיין התייחסה בכבוד לבחירתו של אמייה ופנתה אליו בשם זה. אבל לאחר שאלה אחת, בלי משים היא שכחה וחזרה לקרוא לו אמיר, פעם אחר פעם עד לסיום הראיון (אותו בחרה לסיים בשאלה אם לא היה מעדיף להיות לבן).

הראיון (והכתבה של אנגל) מטיבים להדגים את הרעיון שתפיסה גזענית היא הרבה פעמים בלתי מודעת, ושוכנת גם במקומות המבקשים להיות נאורים ושוויוניים המתקשים לראות את האחר מבעד למשקפיים שהוא בוחר עבור עצמו.

מבחינה זאת הראיון והכתבה המשודרת מהווים דוגמא לסוג של גזענות חבויה הנסתרת מעין מי שמפעילים אותה. 

נקודת התקווה שמציג ספרו של גלדוול היא שככול שנצליח להחשף לקבוצות המהוות מיעוט ולקבוצות מוחלשות בחברה ולהכיר את הצדדים החיוביים שלהם, כך נוכל להתגבר על ההבניות המוטות המתקיימות בנו. כאשר נתקלים בגילויי הגזענות הגלויים והסמויים בחברה הישראלית, מבינים עד כמה הנקודה הזאת חשובה.