הצפיה בפרק הדוגמניות ביום שישי האחרון הדירה שינה מעיני. למרות שאני מרצה על נושא "מיתוס היופי" במסגרות שונות ומודעת לכך שתעשיה שלמה מייצרת אידיאל יופי נשי שמטרתו בין השאר וכפי שטוענת נעמי וולף להחליש ולנצל נשים, משהו בתוכנית גרם לי לזעזוע עמוק.  

מדובר בתעשייה לה שותפים, סוכני דוגמנות, משרדי פרסום, בעלי חברות ועוד הגורמת לנשים וגברים לתפוס נשים כאילו הן אובייקטים המוצגים בחלון ראווה ונתונות לשיפוט מחמיר ומתמיד של העין הבוחנת אותן.  

תעשייה שלמה וחסרת רחמים המובילה נשים צעירות לחשוב שאלמנט הזהות שבהן צריך ויכול להיות מבוסס על יופיין ולא על עולמותיהן הפנימיים ומידותיהן האנושיות. 

אבל הרצאות וניתוחי תוכן המבוססים על דוגמאות מפרסומות טלוויזיה ומודעות עיתון אינם כמו צפיה בתוכנית ריאליטי הפורטת את התופעה לשלביה השונים, ומציגה ללא בושה, מודעות או תקינות פוליטית, את האופן שבו ללא רגע חסד של הסתגלות לתהליך האכזרי נפשן של הבנות הצעירות מופשטות בברוטליות אלימה מהערכים אותם הביאו מהבית. 

הרבה תודה לרשימתו החשובה והמבורכת שלו יוסי קליין בביקורת הטלוויזיה שלו בהארץ אשר עזרה לי להתייחס לנושא על אף תחושת המיאוס והקבס שהותירה בי התוכנית:  

 'העונה המלכותית' של 'הדוגמניות'… היא מלכת הטראש הטלוויזיוני. כאשר התיישבתי לצפות בפרק הראשון אמרתי לעצמי שאין טעם לתקוף פעם נוספת את מה שהוא כה ברור בסדרה הזאת: שהיא פורנוגרפיה רכה במסווה (ואפילו לא כל כך במסווה); שהיא משתמשת בנשים הצעירות שמופיעות בה כחפצים שנועדו לראווה; שהיא מנצלת ומשפילה אותן; שהיא מייצגת, אפילו בדימויים שמופיעים בה, מעין וריאציה על הסחר בנשים. זה נדמה כמעט טיפשי לדרוך על הסדרה הזאת, שהיא כבר מעוכה ברגע שהיא מגיחה אל המרקע. אבל איך אפשר שלא? בערך שבע דקות לאחר תחילת הפרק הראשון נראה שד חשוף על המסך. במהלך הפרק נתבקשו 18 הנשים הצעירות שהופיעו בו למלא שלוש משימות שבראשונה שבהן הן נדרשו ללבוש גופיות לבנות, בשנייה לצעוד בבגדי ים (אפילו השופטים לא יראו את זה, מרגיע אותן נמרוד פלד, המאמן שלהן; אז מי כן? אנחנו, כמובן); ובשלישית להצטלם כשגופן עוטה אך ורק גרביון מחורר.  

"הדוגמניות" מזמינה אותנו ללגלג על הנשים הצעירות המופיעות בה; לצחוק על שפתן העילגת ועל היומרות שלהן. הסדרה, בגרסתה המקומית, נדמית כמו טירונות צבאית גרוטסקית, עם פלד – שמתקשה להבדיל בעברית בין זכר לנקבה, וכועס כאשר אחת הבנות מעירה לו על כך – כמ"כ האכזר והאבהי כאחד וגלית גוטמן כמפקדת הישירה. גוטמן חדרה אל הפרק במחציתו השנייה, לבושה שחורים, פניה חמורות סבר; נדמה היה שהיא יצאה מפנטסיית סאדו-מאזו וירטואלית; רק שוט היה חסר לה. ל"אחוזת הדוגמניות", שבה הבנות יהיו כלואות במהלך הסדרה, ניתן היה בהחלט להעניק גם את השם "סטלג הדוגמניות".  

מבין ארבעת השופטים, רק אחת מהם, סטלה עמר, שהוצגה בסדרה כאילו היתה שיא הביזאריות, שרדה את הפרק בכבוד מסוים. ספי שקד טבע בפרק הראשון את המושג "הומואיות עיראקית", בדברו על עמיתו לחבר השופטים, מיקי בוגנים; ובוגנים טבע את המושג "מבחן הגויאבה", המתאר פרי, או במקרה שלנו: אשה צעירה שאוהבים אותה או לא. ואני, על הפרק הראשון של "הדוגמניות" אומר פשוט: איכסה.