מאמרה של ויקי שירן לפענח את הכוח, לברוא עולם חדש מופיע בשער הראשון של האסופה "לאחותי, פוליטיקה פמיניסטית מזרחית" אשר מוקדשת לזכרה.

"ויקי שירן מכוונת במאמרה לרגע העוצמה המגיח מתוך ההבנה שהעולם מעוצב בידי גברים, ושמה שנחווה כחולשה אישית מקורו בהבניה חברתית. שירן מציגה מסע כינון זהות כפול כפמיניסטית וכמזרחית, הקורא תיגר על הסדר החברתי הקיים. הרגע המכונן שבו נשים מזרחיות מפענחות את מבנה הכוח, הופכות את האישי לפוליטי ואת הפוליטי לאישי, ומסרבות לקבל את ההנחה השקרית בדבר נחיתותן – רגע בריאתו של עולם חדש –  הוא הרגע שאליו מכוון ספר זה" (ש.ל. מתוך המבוא)

 

 

 

 

 לפענח את הכוח, לברוא עולם חדש/ויקי שירן

 

בהרצאותי הרבות בפני נשים ברחבי הארץ אני מגלה תכופות עד כמה נשים וגברים אינם מכירים את החשיבה הפמיניסטית ועקרונותיה. מתברר שכולם שמעו על המילה "פמיניזם", אך מיעוט, בעיקרו נשי, מבין ויודע למה הכוונה. הרוב רואים בה מילה נרדפת לשוויון אזרחי, שהוא ערך ליברלי המקובל כיום בכל החברות הדמוקרטיות. אבל פמיניזם הוא הרבה יותר מכך. לכן, בבואי לכתוב כאן על פמיניזם מזרחי, זרם ביקורתי בפמיניזם בישראל המוכר עוד הרבה פחות מאשר "הפמיניזם", אקדים מילים אחדות על פמיניזם כדי לפרוש את הנחות היסוד העומדות בבסיס המאמר. עם זאת חשוב לזכור שהצגת הדברים הליניארית במאמר – קודם פמיניזם ואחר כך מזרחיות – היא לצורכי בהירות בלבד. הפמיניזם המזרחי משלב בין הראייה הפמיניסטית והניתוח המזרחי, ממש אורג אותם זו בזה, ולכן קונספטואלית לא ניתן להפריד ביניהם.      

 

ואיך נשחרר את הסוהר

פמיניזם מתייחס לגישת ניתוח חברתי מנקודת מבט של נשים ולתנועת שחרור שהתפתחה במאה וחמישים השנים האחרונות במערב. בעולם שאמצעי התקשורת הפכוהו לכפר גלובלי הצליחו הרעיונות הפמיניסטיים לחדור גם אל מחוץ למערב, וכך גילו נשים שדיכוין בידי גברים חוצה גבולות גיאוגרפיים ומתקיים בתרבויות השונות זו מזו תכלית שינוי. התנועה הפמיניסטית המאורגנת, שאת ראשיתה מייחסים לכנס נשים בשנת 1848 בארצות הברית, חתרה מאז היווסדה לשוויון בין נשים וגברים, ובארצות המתועשות היא הגיעה להישגים מסוימים, בעיקר בכל הנוגע להשכלה ולחקיקה. עם זאת, ההגות הפמיניסטית של העשורים האחרונים אינה מסתפקת בשוויון, אלא מבקשת למוטט את העולם הגברי (הפטריארכלי) הקיים ולהציע במקומו מבנה חברתי אלטרנטיבי. סיבה מרכזית לכך היא שהשוויון שהשיגו נשים בתחומים שונים הוא לרוב פורמלי ובעיקרו אינו מוביל לשינויים מהותיים מפני שאינו מלווה בשינוי מבני, ערכי ואידיאי. כך, למשל, גם אם נשים רוכשות כיום השכלה אקדמית במספרים שווים לגברים, הן אינן נקלטות בקודקודי המערכות המקצועיות שהחלו לעבוד בהן מפני שגברים ממשיכים להיות מועדפים על פניהן ואף להיות מתוגמלים יותר מהן בשכר ובהטבות נלוות. נשים גם אינן מגיעות אל הקודקודים הפוליטיים, הכלכליים, התרבותיים והצבאיים, המעצבים בהחלטותיהם ממדים רבים של חיינו. הן נחסמות והן "חוסמות את עצמן" מפני שהמערכות הרעיוניות והכלכליות פועלות נגד שוויון אמיתי ומהותי.

עם זאת, קריאת התיגר הנשית חדרה אל כל תחומי החקר והדעת והציבה את החשיבה הפמיניסטית כאופוזיציה ביקורתית לידע הקיים. כיום הפמיניזם אינו רק עוסק בתביעה לשוויון בין גברים לנשים, או במיפוי האפליה וההדרה של נשים בידי גברים ובידי ערכים גבריים (המוסווים כ"אוניברסליים"), אלא גם מבקר את התנהלותו של העולם הקיים. הביקורת הפמיניסטית מציעה פרשנות חדשה של ההוויה האנושית והופכת, לעתים מזומנות, את הידע הקיים על ראשו. היא בדרכה לברוא עולם חדש.

אין זו מליצה או דברי רהבתנות. מדובר בהכרזת מלחמה. קחו, למשל, אתוס ידוע כמו אמהות. הרגע שבו אישה הופכת לאם הוא רגע של חסד מופלא שבו היא מבצעת מעשה אכזרי כלפי עצמה: היא רוצעת את אוזנה מרצונה כדי להיעשות שפחה ליקיריה, ובחוסר אונים מוחלט מול החמלה והאהבה המציפות אותה היא מכפיפה את חייה עד מותה לצורכי ילדיה. לרוב בן זוגה, אבי ילדיה, מחליק בזריזות אל תוך המרחב האינטימי החדש ("המשפחה") ומכפיף את האישה גם לצרכיו. רגשי האחריות והאשמה המובנים ביחסי האם לילדיה נוטים לסרס את יכולתה של האישה לקשור בין המצוקות הפיזיות והרגשיות שלה ובין מערך היחסים/תפקידים הנצלני שבו היא מוצאת את עצמה לאחר לידת ילדיה. מאוימת על ידי רודנותו של מיתוס "האם הטובה" היא משתיקה את עצמה ואוטמת את תודעתה. האלם הנפשי מביא נשים לשיגעון, למחלות גופניות, לאכזריות כלפי ילדיהן, למוות. לרוב הוא מביא אותן לחיים חסרים, דבר שהן מבינות רק באמצע חייהן, כאשר אין בידיהן הכלים והאמצעים לשנות הרבה.

יהיו קוראות וקוראים שיחשבו שזהו תיאור "מופרך" או "קיצוני" של השינוי המתרחש בחייה של אישה ההופכת לאם. נניח שכך, אך גם הם יסכימו שראייה כזו מסוכנת חברתית מפני שהיא יכולה להמריד נשים למאבק כוזב נגד מוסד המשפחה, נגד חלוקת העבודה בחברה ונגד האופי של מוסדותיה. למרבה השמחה, כוחה של הראייה הפמיניסטית הוא באבחנותיה הנוטות לקלוע ישירות ללבן של נשים. גם אם ימשיכו להציף אותן בהסברים אחרים, כפי שהיטיב לעשות עד כה העולם הפטריארכלי, נשים רבות מתחילות לראות את הקשר בין המצוקה הנשית הנלווית לאמהות ובין יחסי אי-השוויון בין נשים לגברים ויחסי הניצול בתוך הבית והמשפחה.  

זו דוגמה אחת לאופן שבו הפמיניסטיות מציעות כיום לנשים לפענח את העולם בלי כניעות והשלמה, ובלא נכונות להסתפק בתביעה לשוויון בחלוקת התפקידים במשפחה ("שהוא יעזור לה"). הן מערערות על עצם המיתוס האמהי, על תכניו ועל מוסד המשפחה כולו במתכונתו הנוכחית. זו עמדה מאיימת מאוד, מאחר שמוסד המשפחה הוא מוסד חברתי מרכזי בעל חשיבות עליונה לכל משטר כלכלי-תרבותי.

הוא שאמרתי: מדובר בעולם חדש. רוב הנשים מהססות. העולם הישן מוכר ונוח, אפילו לכאב ולברוטליות הן כבר התרגלו. זה כואב, הן אומרות, אבל פחות, אז אולי נדבר רק על שוויון באופן כללי?

לא, משיבות פמיניסטיות, אי-אפשר. יהיה עלייך, אישה יקרה, לקחת חזרה לידייך את המפתח לחייך. כך תשחררי לבסוף גם את הסוהר.

 

האישי הוא הפוליטי

ההגדרה העצמית של אישה כ"פמיניסטית" היא הגדרה מיליטנטית. אישה כזאת אומרת באופן אישי מאוד, אני מפענחת את המציאות החברתית שאני חיה בה מנקודת מבט של מורדת, ואני משתחררת מדיכוי, סמוי בעיקרו, אבל אני כבר לא לבד. האישה הזאת מהלכת קסם על עצמה ואומרת לשומעיה שהחלה להתגבר על הפחד ועל ההאשמות העצמיות, והיא מבינה עתה שמצוקותיה וחולשתה אינן נובעות מאופייה המזופת או ממזלה הרע, אלא ממיקומה הנחות במבנה החברתי ומכוחה הפוליטי הדל. ובעיקר, מן הכוח העצום הנתון בידי מדכאיה. עוד היא אומרת שהיא יודעת שהעולם מעוצב בידי גברים, מנקודת מבטם, לתועלתם, ושכדי לשנותו על מנת שיכיל אותה ואת אחיותיה ויממש את צורכיהן ואת חלומותיהן, עליה להיאבק ולהסיר במו ידיה את כבליה. כאשר אישה זו חווה כתודעה מפעילה את העובדה שנשים מהוות את מחצית המין האנושי, היא הופכת לאישה פוליטית. חייה האישיים, כמו גם הידע הפרטי שלה, הופכים להיות רלוונטיים מאוד להחלטות ולתהליכים חברתיים ברמה הקולקטיבית.

אם כן, כאשר אישה בוחרת להגדיר את עצמה "פמיניסטית" היא מציגה הגדרה זהותית חדשה שמאחוריה מתנוססים דגל, מאבק, סולידריות, אימון עצמי ונחישות של נשים. לא אחת תחווה אישה זו לגלוג ואיבה מצד גברים, אך גם מצד נשים. נשים רבות מאוימות מקריאת המרד הנשית ומתנגדות להשקפת העולם ולנקודת המבט שהיא מייצגת. יריבי הפמיניזם נוטים להציג את היעדר התמיכה הנשית הרחבה כראייה ניצחת לאי-תקפותו.

התודעה הפמיניסטית אינה קלה לנשים. עדשות הפמיניזם הן חכמות ומחכימות אבל גם מכאיבות מאוד. נשים רואות דרכן את מארג הנורמות, הערכים, האמונות והמיתוסים שמעצב את חייהן ותודעתן כמוכפפות, באופן ישיר ועקיף, לגברים ולמשפחה. לעתים הכפפתן נעשית בכוח הזרוע, אך בחברות הדמוקרטיות היא נעשית לרוב באופן מעודן המנצל את רגשותיהן וחוסר האונים שלהן. הכפפת נשים היא כה מושרשת בתוך דימויי התרבות והדת, ועטופה תמיד במילים נאצלות ומחניפות, עד שנשים רבות מאמינות שזה מקומן הטבעי וזו תמצית נשיותן.    

לכן נשים רבות אינן מגדירות את עצמן כפמיניסטיות. חלקן השלימו עם מעגלי הדיכוי של המשפחה, הבעל, הילדים, מקום העבודה. הן הסתגלו מפני שאין להן כוח להילחם באנשים היקרים להן, מפני שהן מותשות ומפני שאפשר לחיות, הן אומרות בעייפות, גם עם רגעים אחדים של אושר. נשים רבות אחרות הנמצאות באמצע חייהן מתקשות להביט אל עברן בביקורתיות, חוששות להיות מוצפות ברגשות מסוכסכים ולאבד את מעט שלוות הנפש שלהן. ויש גם נשים רבות, בנות המעמד הבינוני-גבוה בעיקר, החיות חיים חומריים נוחים ואין להן הרצון או הדמיון לתאר עולם אחר וחדש. וכך, עקב ההשתקה העצמית, נערות ונשים צעירות מטופפות, בחסות אמותיהן וסבתותיהן, אל מערכות התפקידים והציפיות המסורתיות, וכמוהן גולשות אל מלכודת הדבש שמציע העולם (הפטריארכלי) לאוכלוסייה הנשית החיה את נחיתותה בהשלמה עצמית וכיום אף לצד השמעת סיסמאות על שוויון ופמיניזם. הדיכוי הנשי כל כך הופנם, או לא מפוענח, עד שיש אפילו צעירות רבות המגדירות את עצמן כפוסט-פמיניסטיות כי "פמיניזם שייך לשנות השמונים" ודיכוי נשים "זה רק באפגניסטן".

 

הפוליטי הוא האישי

ההגדרה העצמית המזרחית, בדומה להגדרה הפמיניסטית, היא הגדרה פוליטית מיליטנטית הקוראת תיגר על המצב הקיים. במקרה זה, על ההגמוניה האשכנזית. לעומת הפמיניזם, שהוא מניפסט שחרור והגות תיאורטית חובקי עולם, המזרחיות היא השקפת עולם משחררת וזהות עצמית לוקלית המתייחסות לציבור מוגדר: הישראלים שהגיעו מארצות המזרח הערבי והמוסלמי. אלה הם ה"ספרדים", צאצאי מגורשי ספרד שהתיישבו בכל ארצות הים התיכון, אלה הם "בני עדות המזרח", עולי ארצות אסיה ואפריקה, אלה הם "ישראל השנייה", בניה ובנותיה של פריחה, של מסעודה משדרות, של לימור ומירו, של ה"ערסים", של "מוכרי החמוצים" ו"בעלי הבסטות", בקיצור, אלה הם האבות והאמהות שלנו, ואנו עצמנו, וכל ילדינו.

ההגדרה העצמית המזרחית נתפסת כאקט פוליטי מתריס ומאיים ומעוררת הרבה עוינות ואיבה. אצל אשכנזים היא נוטה לעורר אי-נחת, כעס, מיאוס, עצבנות ופטרונות זהירה. אשכנזים רבים נדרכים אל מול אדם המגדיר את עצמו כ"מזרחי/ת", מפני שבעיניהם הגדרה עצמית זו טומנת בחובה נרטיב תוקפני דמיוני המאשים אותם בקיפוח ובדיכוי של המזרחים. הם מאמינים שמקור כל הטענות הכוזבות, או מרביתן, הוא הצורך של מזרחים להצדיק נחיתות חברתית-כלכלית והשכלתית, כישלונות מתמשכים, עצלות וקנאה נוכח ההצלחה של אשכנזים שנובעת לדעתם מעבודה קשה, מאתיקה של השקעה וחריצות ומכישרונות ברוכים.  

ההגדרה המזרחית מעוררת אי-נחת גם בקרב מזרחים רבים, ולעתים אף עוינות. היא מלחיצה אותם בעיקר כשהם שרויים במחיצת אשכנזים. מזרחים חווים את עצמם דרך השיח ההגמוני, שבו המזרחיות היא קובץ סטריאוטיפים נלעגים ומילה נרדפת לשוליות, עוני ובערות. בשיח זה הקובלנה המזרחית מתויגת כבכיינות וכמסכנות. לכן מזרחים חוששים להידחות מן המרכז המואר של ה"ישראליות" אם יבחרו בהגדרה העצמית של מזרחיות ומעדיפים להתנכר לה. כמובן, תמיד יוסיפו בהקשר זה ש"הם גאים" במוצאם. בגלל ההשתקה הם יתעלו את המרירות והמצוקה, כמו נשים, כלפי עצמם או כלפי חלשים מהם.  

תגובות של ציבורים מדוכאים דומות בדפוסיהן. הדרך אל השחרור האישי והפוליטי רצופה כאבים והכחשות עמוקות. לכן ניתן לקרוא את הטקסט שנכתב על פמיניזם לעיל כטקסט מזרחי, ואת הטקסט המזרחי כטקסט פמיניסטי. אבל מי שמצפים לאחוות מדוכאים או לרגישות מיוחדת של מדוכאים לדיכוי אחרים, יתבדו במהרה. לעתים קרובות אנשים החווים דיכוי בממד אחד או יותר של חייהם מוצאים את עצמם מדכאים אחרים בלי להניד עפעף. הם ימצאו שמיקומם כבעלי כוח מייצר תגובות ודפוסי התנהגות דומים לחלוטין לאלה של מדכאיהם. כך ניתן להבחין בחברה הישראלית שמזרחים או נשים מדכאים, כחלק מקבוצת השיוך שלהם, קבוצות חסרות כוח המוכפפות לצורכיהם במבנה החברתי. נשים אשכנזיות, לדוגמה, מתנהגות כמדכאות כלפי מזרחים ומזרחיות אף שהן עצמן חוות דיכוי על רקע מגדרי. הן מגיבות כשאר בני הקבוצה ההגמונית מפני שהן חלק בלתי נפרד ממנה והפנימו את דימוייה השיוכיים והמעמדיים, אך בעיקר מפני שהן, כמו הגברים האשכנזים, נהנות מזכויות היתר והנכסים העודפים החברתיים שצברה קבוצת ההתייחסות שלהן.  

אישה המגדירה את עצמה כמזרחית בישראל צפויה ליותר מתשעה קבין של עוינות. לא רק בגלל הדה-לגיטימציה הממושכת של הקובלנה המזרחית ודובריה (ראו ערך: בכיינות), אלא גם מפני שהקונפליקט העדתי הפך זה מכבר לחלק מרכזי מן הפוליטיקה הישראלית. בעידן הכוח העולה של ש"ס ההגדרה העצמית המזרחית מעוררת איבה עמוקה מפני שהתרסתה כנגד ההגמוניה האשכנזית וערכיה התרבותיים אינה רק מנשר עיוני אלא איום ממשי.

ואכן, אישה הבוחרת להגדיר את עצמה כמזרחית היא אישה אמיצה המוכנה להיאבק אל מול איבה, הכחשה, ביזוי ולעג. במילה אחת היא אומרת שהיא עוברת שחרור פנימי ואישי ושחרור פוליטי. היא אומרת שהיא יודעת שהקולקטיב המזרחי שהיא משתייכת אליו הודר והודחק כאן אל השוליים, בתהליך ממושך של עשרות דורות, עד שהפך להיות בן בית במעמדות הנמוכים שמהם קשה לרוב בניו ובנותיו להיחלץ. היא אומרת שהיא יודעת שהתרבות המזרחית נמחקה ברגל גסה מההוויה ומהזיכרון הישראליים, וכך נשדדה מן המזרחים הזכות הטבעית לצמוח משורשיהם. היא גם אומרת יותר מדבר קשה אחד או שניים על הציונות. היא מצביעה על הקשר הכרונולוגי בין תחילתה של האפליה המוסדית והאידיאולוגית כלפי מזרחים ובין תחילתה של הפעילות הציונית בארץ ישראל, ואף על הקשר בין הסללתם של מזרחים אל המעמדות הנמוכים ובין האידיאולוגיה הציונית שראתה בהם "חומר אנושי" ירוד שאינו יכול לממש, כל שכן להנהיג, את הלאומיות היהודית המתחדשת. היא חושפת את התפיסה האימפריאלית האירופוצנטרית שאימצה הציונות כדי להצדיק את ההתייחסות מפחיתת הערך אל היהודים שבאו מן המזרח הערבי לישראל. ולבסוף היא אומרת את הקשה מכול: שאפליית מזרחים לא פסקה והיא מובנית בתוך המבנה החברתי והאידיאי גם היום, שהפערים החברתיים-כלכליים וההשכלתיים גדולים כבעבר, ושהתפיסה המתנשאת הגזענית כלפיהם עדיין דבוקה לעורה של החברה הישראלית כצרעת.

במילים אחרות, כשאישה מגדירה את עצמה מזרחית היא אומרת שלמדה לפענח את מבנה הכוח, על כל רבדיו התרבותיים, ושלעולם לא תהיה עוד מוכנה לקבל את השקר ואת הרשעות הטמונים בהנחה שאת מעמדם הנחות של מזרחים בישראל בכל תחומי החיים, במשך למעלה ממאה שנים, ניתן לתלות בגנטיקה שלהם, או בעצלות, או בש"ס.

אישה כזאת מתחילה לחלום, לברוא, עולם חדש. אם היא פמיניסטית, קל לה הרבה יותר. הטבע האנושי, הסדר החברתי, מבנה הכוח, מנגנוני ההסוואה וההשתקה, מוכרים לה והיא מפענחת אותם בקלות. אחרי ככלות הכול, דיכוי הוא דיכוי.

 

פמיניזם מזרחי  

בחייה של פמיניסטית מזרחית מצטלבים דיכויים על רקע מגדרי, על רקע עדתי ולרוב גם על רקע מעמדי. לכן היא מוצאת את עצמה נאבקת בכמה חזיתות. מול הדיכוי הגברי, מול הדיכוי הגברי-מזרחי, מול הדיכוי העדתי של נשים וגברים אשכנזים ומול מדכאיה ועושקיה כבת המעמד הנמוך. בנוסף, פמיניסטית מזרחית ערה גם למיקומה כמדכאת מתוקף היותה חלק מן הרוב היהודי המדכא את המיעוט הערבי-פלסטיני, נשים וגברים כאחד. כל אלה דורשים ממנה יכולת להבין תמונת עולם מורכבת, להתבונן בביקורתיות בעצמה ובמעשיה, לנוע בין קווי תפר של זהויות שונות ומתנגשות, ובעיקר לברוא עולם חדש תוך קעקוע לא-אלים של העולם הישן המדכא. אגב, הבחירה המודעת במאבק לא אלים בדרך למהפכה מבנית וחברתית היא בחירה כמעט טבעית לנשים. עובדה מחקרית היא שגברים אחראים כמעט לכל מעשי האלימות בעולם, דרך פשע או מלחמה.

הפמיניזם המזרחי מציג חשיבה ביקורתית שעוצבה תוך כדי ניסיון ומאבק בישראל ותוך כדי דיאלוג עם טקסטים תיאורטיים של פמיניסטיות שחורות ושל בנות העולם השלישי. בראש ובראשונה הוא מצביע על מנגנוני הדיכוי בפמיניזם עצמו, שמדכא ומדיר נשים בידי נשים כאשר הוא בוחר להתעלם ממבנה הכוח בתוכו. וכך חושף הפמיניזם המזרחי את הפרקטיקה הרווחת של הפמיניזם האשכנזי לדברר את עצמו כפמיניזם המייצג את כלל הנשים ולהציג את סדר היום הפרטיקולרי של נשים אשכנזיות בנות המעמד הבינוני והגבוה כאילו היה זה סדר יום אוניברסלי המשקף את סדרי העדיפות בחייהן של כלל הנשים בישראל. היינו, כאילו באמת היו גם נשים מזרחיות וערביות-פלסטיניות מן המעמד הבינוני ומן המעמדות הנמוכים שותפות לקביעת תוכני השיח ומהות המאבקים של הפמיניזם בישראל. עובדה ידועה היא שנשים אלה אינן שותפות בארגונים הפמיניסטים ובשדולות השונות אלא כמיעוט מבוטל וייצוגי, בדומה לייצוג הפטרוני הנשי שגברים נוהגים לתת לנשים.

אבל, כמובן, אין זו שאלה של ייצוג קישוטי אלא של חלוקת כוח. הפמיניסטיות האשכנזיות ערות לביקורת של הפמיניזם המזרחי, המקביל בין דפוסי ההתנהגות שלהן כלפי מזרחיות וכלפי ערביות-פלסטיניות ובין דפוסי ההתנהגות של גברים כלפי נשים. אך כמו הגברים המזלזלים בטענות לאפליה על רקע מגדרי, גם הן מזלזלות בטענות לאפליה מצדן על רקע מעמדי, עדתי ולאומי. ההתעלמות הזו מאפשרת להן להופיע במצג כוזב כאילו הן מייצגות ציבור עצום ורב, מחצית מאזרחי המדינה, במקום שיופיעו כנציגות סקטוריאליות של מיעוט מוגדר כפי שהן. אל מול הביקורת הנוקבת, גם הן כמו הגברים מפעילות טקטיקות של השתקה וגינוי בנוסח "במקום להילחם בדיכוי האמיתי, אנחנו נאבקות בינינו". כמובן, קל להן להשיג הנהוני הסכמה מפני שביקורת מזרחית מגונה בלאו הכי בשיח ההגמוני הרווח בישראל.

הפמיניזם המזרחי, אם כן, חושף את העובדה שפמיניסטיות אשכנזיות יכולות להיאבק במבנה הכוח הגברי ובה בעת לשתף איתו פעולה כשהוא נותן להן כוח וזכויות יתר בזכות מוצאן העדתי ומעמדן הכלכלי. יותר מכך, הדבר מאפשר לפמיניסטיות אשכנזיות לשלוט כמעט בכל עמדות הכוח (המועטות) שיש לנשים בישראל ולהדיר מהן את הנשים המזרחיות והערביות-פלסטיניות, ואף לטשטש ביודעין עובדה זו. אביא שתי דוגמאות לכך.

בכנסת או באקדמיה כמעט כל הנשים בתפקידים בכירים הן אשכנזיות. כידוע, מקומות אלה נסללו לא במעט בזכות המאבק הפמיניסטי נגד דיכוי נשים, ואכן נפלא שנשים נמצאות שם, אבל מדהים לגלות שההיעדר הזועק של מזרחיות וערביות-פלסטיניות במקומות אלה אינו גורם לאותן נשים אשכנזיות לוותר על מעט מן העמדות הספורות שהשיגו כדי לתת מקום וייצוג גם לנשים אחרות ולקולן. וכך יכול השיח הפמיניסטי הרווח בישראל להתנהל כאילו אין באמת כל משמעות חברתית לעובדה שבכנסת הנוכחית יש חמש-עשרה חברות כנסת, שלוש-עשרה מביניהן אשכנזיות, אחת מזרחית, אחת ערבייה-פלסטינית. כלומר, גם מחר יידרשו נשים לתבוע שריון נשי במפלגותיהן, אך לא ייאמר להן שהן צריכות לתבוע באותה נשימה שייצוג הזה יכיל שריון למזרחיות ולערביות-פלסטיניות בתוכו. לא ייאמר להן כי הפעם, כמה צפוי, זה יפגע בנשים אשכנזיות, ולא רק בגברים שהן תובעות לבוא במקומם.  

באופן דומה נוהג השיח הפמיניסטי ההגמוני להתעלם מן העובדה שבכל המחלקות ללימודי נשים, שנוסדו בזכות המאבק הפמיניסטי, אין כמעט מרצות מזרחיות או ערביות-פלסטיניות. גם עובדה זו מתורצת בנימוקים השגורים בפי גברים ("אין", "לא תלוי בי" וכיוצא בזה). אגב, סטודנטיות/ים ללימודי נשים, הנחשפות/ים כל העת לייצוג המספרי החסר של נשים בהשוואה לגברים במקומות העבודה ובמשרות בכירות, אינן/ם זוכות/ים להכיר את הייצוג המספרי של מזרחיות וערביות-פלסטיניות כמרצות, למשל, באוניברסיטאות, במכללות, בסמינרים, בחוגים ללימודי נשים. הלוא דווקא מחלקות ללימודי נשים היו צריכות לנהל מחקרים מן הסוג הזה.

פמיניסטיות, מתברר, אינן חסינות בפני קסמו של הכוח כשהן טועמות ממנו, וגם הן, כגברים, מוצאות מסכת גדולה של תירוצים והסברים על מנת להצדיק הדרה של חסרות כוח. וכך, במקום שפמיניסטיות יפרקו את ההגמון מנשקו ומכוחו, הן מצטרפות אליו. במקום שיהיו הרצות לפני כל המחנה, סמל ודוגמה, הן מרדדות את הרעיון הפמיניסטי המשחרר והופכות אותו לאמצעי סקטוריאלי במאבק פנים-אשכנזי בין גברים לנשים. כך שומרת ההגמוניה האשכנזית בתוך הפמיניזם את מבנה הכוח הקיים בחברה הישראלית ומסכלת את יכולתו של הפמיניזם להיות אידיאולוגיה הבוראת חברה חדשה, שוויונית ושיתופית. הפמיניזם המזרחי חושף גם את הקשר בין ההגמוניה הנשית האשכנזית בארגונים הפמיניסטיים ובין היעדר כמעט מוחלט של סדר יום כלכלי פמיניסטי הנוגע לחייהן של פועלות ונשים עניות. אמנם קיימת רטוריקה עזת צבע בקשר אליהן, אך כמעט שאין מתנהלים מאבקים פועליים ומעמדיים. לדוגמה, מן הראוי היה שתנאי עבודתן ושכרן של עוזרות בית ומטפלות, ברובן מזרחיות, ערביות-פלסטיניות או עובדות לא חוקיות זרות, יהיו נושא למאבק פמיניסטי לוחמני מצד הארגונים והשדולות, ואף מצד הוועדה למעמד האישה בכנסת. אחרי ככלות הכול, התשלום כיום לעבודת עוזרת משק בית הוא שכר ניצול מחפיר המשולם בעיקרו על ידי נשים בנות המעמד הבינוני והגבוה, מעמד שנציגותיו הן גם אלה שמייצגות את הפמיניזם של נשות ישראל.

ההתעלמות של פמיניסטיות בישראל מדיכויים מרכזיים אחרים הוא מאפיין בולט של פעילותן. במשך למעלה מעשר שנים נחשפו פמיניסטיות אשכנזיות לביקורת הפמיניזם המזרחי אבל בחרו להתעלם ממנה ולהמשיך בפרקטיקות עדתיות המקנות להן כוח ומאפשרות להן את מעמד הפטרוניות כלפי נשים חלשות ומדוכאות. העובדה שרבות מהן פועלות כקבוצת אינטרס גרמה לפרגמנטציה ופירוד בתוך המחנה הפמיניסטי. אולם גם פמיניסטיות מזרחיות אינן נקיות מהתנהגות דומה. ביחסיהן עם הקבוצה הערבית-פלסטינית המדוכאת על ידן הן מגלות דפוסים דומים. עם זאת, העוול הנגרם תחת ידיהן קטן הרבה יותר, כיוון שאין להן עמדות כוח לחלק או להשפיע באמצעותן.

מעניין לבחון דפוסי התנהגות של הפמיניסטיות היהודיות, מזרחיות ואשכנזיות, כלפי נשים ערביות-פלסטיניות בכל הנוגע לסכסוך המדיני. סכסוך הדמים הממושך בין הישראלים היהודים ובין הפלסטינים הערבים נדון בשיח הפמיניסטי מנקודת מבט יהודית, וכמובן תמיד במונחים רכים של "שלום" ו"דו-קיום". כך התאפשר לפמיניסטיות יהודיות רבות לצקצק בלשונן ואף להשתתף בהפגנות ובמפגשים למען השלום ונגד הכיבוש, אך בו בזמן לא לעסוק במשמעויות העמוקות של מבנה הכוח המעניק ליהודים, מזרחים ואשכנזים, זכויות יתר מפליגות לעומת הערבים-פלסטינים, גברים ונשים. כמו כן, היעדרן המסיבי של נשים מזרחיות וערביות-פלסטיניות, כמו גם של נשים יהודיות דתיות, מן הארגונים הפמיניסטיים אפשר לפמיניזם האשכנזי ההגמוני להתעלם מקולותיהן ומן האינטרסים המתנגשים שלהן ולהישאר בגבולות קלישאות השלום. גם הפמיניזם המזרחי בחר בדרך ההתעלמות הידידותית והסתפק בהצהרות רגשיות על אחוות המדוכאות, אחוות בנות ערב והמזרח וכיוצא באלה זוטות חשובות אך שוליות בהקשרו העז של העימות.  

בשנתיים האחרונות, בעקבות האינתיפאדה שפרצה באוקטובר 2000, התברר בבהירות גמורה שגם הפמיניזם בישראל – כמניפסט שחרור, כהגות וכפעולה – אינו יכול להתעלם עוד מהדיכוי של הערבים הפלסטינים בישראל ובשטחים שנכבשו ב-1967, ובוודאי שלא להמשיך ולהסתפק בפעילות הצהרתית (עצומות, הפגנות, כנסים בחו"ל). התברר, אם כן, שכל מחשבה פמיניסטית שלפיה ניתן לברוא חברה חדשה בד בבד עם שליטה וכיבוש של עם אחר היא נואלת ונידונה לכישלון חרוץ.

כיום עסוקות הפמיניסטיות המזרחיות בדיון ביקורתי וחשוב זה. הן מנסות למצוא את קולן, לחשוף את האינטרסים הייחודיים שלהן ואת הזיכרון ההיסטורי המיוחד להן. הן רוצות לפענח את הקולקטיב המזרחי המבטא קשת רחבה של עמדות ורגשות כלפי הערבים בכלל וכלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני בפרט. הן יודעות שעבור רבים מן המזרחים היהדות היא זהות ראשונה במעלה, ושגם הציונות אינה נתפסת בעיניהם כתנועה שגרמה להם עוול עדתי ותרבותי אלא כתנועת שחרור יהודי שהצילה אותם כאשר הוקאו ממדינות ערב בעקבות הכרזת מדינת ישראל. הן גם יודעות שתודעתם של המזרחים מושפעת מן המרירות והתסכול מהדיכוי העדתי/תרבותי, אשר מוסטים נגד הערבים-פלסטינים החלשים מהם והחולקים איתם את המעמדות הנמוכים. והן יודעות שהיכולת של מזרחים לחיות בשלום עם תרבותם ועם שורשיהם יכולה להתקיים רק במרחב מזרח תיכוני חופשי. בכך עסוק כיום הפמיניזם המזרחי. מלאכת הפענוח של הקשרים שבין מגדר, מעמד, עדה ולאום בתנאים קשים של כיבוש, מלחמה ומוות היא כמעט בלתי אפשרית, אך חיוניותה אינה מוטלת בספק.  

 

סיכום

הפמיניזם המזרחי כגישת ניתוח אינו מוכר ואינו נלמד באוניברסיטאות ובמכללות, בסמינרים למורים ובבתי ספר תיכוניים. בחלקו נובע הדבר מהיעדר טקסטים העוסקים ברעיונותיו, עובדה הקשורה קשר הדוק לדיכוי הכלכלי ולהדרת נשים מזרחיות, ובחלקו מדה-לגיטימציה כוללת של הביקורת המזרחית על ההגמוניה האשכנזית.

כך או כך, היעדר השיח על מושגיו עלול לגרום הלם קל לקוראות ולקוראים המתוודעים כאן לראשונה לרעיונות ולמושגים של השיח הפמיניסטי מזרחי. אפילו המונחים של "אשכנזים" או "פמיניזם אשכנזי" שאני משתמשת בהם דרך שגרה מעוררים לא פעם, כשלעצמם, סלידה אינסטינקטיבית בקרב אשכנזיות/ים, ובייחוד כאשר הם מובאים בהקשר ביקורתי מזרחי. בשיח ההגמוני מזרחים מתוארים כאנשים שטוב להם, שעכשיו הם כבר "אפילו השתלטו" על הכנסת, על הממשלה, על מפלגת העבודה, על הטלוויזיה והרדיו. אז מה הם עוד רוצים?

מול סילוף, דיסאינפורמציה, אדישות והתעלמות צריך לנשום עמוק ולכתוב.