אחד הסימנים לשקיעתה של תרבות הוא הצורך לציין את מה שצריך להיות מובן מאליו: כמו למשל לשבח את מי שאינו לוקח שוחד להלל את מי שאינו מסכים לרמות.

טקס הענקת "אות הדרור למיגור הסחר בנשים בישראל" מהווה תזכורת לא רק לכך שישראל היא אחת המדינות בהן היקף הסחר בנשים גדול ביותר אלא לכך שהעיתונות הישראלית משתפת פעולה עם מצב עגום ועצוב של נשים אותן מתאר מפקד משטרת חיפה כך:

אלה שמסרבות לעבוד מוכות, ומביאים להן כנופיות כדי לאנוס אותן ולהוכיח להן שאין ברירה. בסופו של דבר הן מסכימות ונמכרות. נשים אלו חייבות לעבוד יומן ולילה תחת פיקוח מתמיד ותחת איומים מתמידים. הבנות עושות מה שאומרים להן, שכן הן יודעות מה עלול לקרות להן ברוסיה. בנות שאינן רוצות לעבוד מקבלות סמים מסרסוריהן. הסרסורים מספקים אמפטמינים וספידים כאשר הם רוצים שהבנות תעבודנה קשה יותר. הם נותנים לנשים תרופות נגד דיכאון. חלקן מתמכרות.

מי שמקבל השנה את הפרס, (2008) הוא עיתון "ישראל היום" בגין המנעותו המוחלטת – בניגוד לעיתונים מובילים אחרים – מלפרסם מודעות זנות.

באמצעות המנעות זאת "ישראל היום" מגדיר בבירור את ההבדלים בינו ובין העיתונים הגדולים ממנו שאינם בוחלים בעשיית רווחים שמקורם בשיווק קורבנות סחר וזנות.

ההחלטה המודעת של  "ישראל היום" לוותר על נתח רווחי אתנן סרסורים, כספים "גדולים" שמקורם בחטא הניצול המחפיר של סבלן של נשים ונערים בזנות- איננה דבר של מה בכך, במיוחד לאור סירובם העיקש של העיתונים המתחרים להמשיך ולשמש חוליה מרכזית בשרשרת תעשיית הסחר בנשים לזנות.

 "ישראל היום" קובעת ועדת הפרס בה חברים המטה למאבק בסחר בנשים, בראשות רוני אלוני סדובניק, עמותת עצו"ם ומשרד עו"ד כבירי נבו קידר, "מציב דוגמא לקוד אתי ראוי לכלי תקשורת ישראלי ערכי, שאינו נזקק לחקיקה, פיקוח או אכיפה כדי לעשות את הדבר הנכון.

הבחירה לא לפרסם מודעות זנות כחלק מ"אני מאמין" של עיתון, מציב סטנדרטים חדשים להגינות מסחרית ותקשורתית המצופה מכל העיתונים, המטיפים לזכויות אדם בעמודים הקדמיים ומסרסרים בנשים ונערים שגורלם התאכזר אליהם- בעמודים האחוריים."

מי שרוצים לקחת חלק באירוע מוזמנים לטקס שיתקיים ביום ה' 27 בנובמבר בשעה 10:30 ברחוב יבנה 24 תל אביב, קומה 2.