על מה ועל מי אנחנו מדברים כשאנחנו עוסקים בפמיניזם? מה מסתתר מאחורי הנרטיב המכליל על גליו השונים אודות המהלכים שעושה הפמיניזם משחר ימיו? ואת מי איננו רואות ורואים בדרך כלל כאשר אנחנו מדברות ומדברים פמיניזם?
אודה, גם עבורי המסע הפמיניסטי התחיל מהמערב, מהגלובלי מהמקום המכליל שאינו רואה את עצמו כסקטור. לקח לי זמן להתחבר לפמיניזם המזרחי, למשל, ולהבין את חשיבותו העצומה של המקום הפרטיקולרי והאישי בנרטיב הגלובלי. כאשר מניחים שהפמיניזם מתרחש רק במדינות המערב, מותירים את נשות העולם המוסלמי מחוץ לשיח הפמיניסטי, בעודן מסומנות כאוביקט מחקרי המסווג מראש כנחשל  ופאסיבי. 
 
הספר "נשים ומגדר במזרח התיכון במאה העשרים" בעריכתן של רות רודד ונוגה אפרתי מאפשר, באמצעות אחד עשר המאמרים שהוא מאגד, לפרוץ את נקודת המבט המתנשאת והמשתיקה הזאת באמצעות היכרות שהיא במקרים רבים גם מרתקת עם היסטוריות, נרטיבים, ביוגרפיות, מגמות, תנועות נשים ויוצרות מובילות במזרח התיכון. 
אחד הטקסטים המעניינים בספר הוא זה של מירה צורף הבוחנת באמצעות יצירתה האוטוביוגרפית של המשוררת הפלסטינאית פדוא טוקאן את החברה הפלסטינאית ומקומן של נשים בה. כפי שמציינת הכותבת "הסיפור האישי והסיפור הקולקטיבי אינם מנוגדים זה לזה, אדרבה חוויותיו האישיות ביותר של היחיד יונקות מן הנסיבות הכלליות החיצונית וכך גם הזיכרון האישי המתעצב אל מול הקבוצה." המקום הפרטיקולרי של טוקאן כאישה המעזה להפר את השתיקות ולשחרר את עצמה משקף במידה רבה לא רק את הקולקטיב הפלסטיני, אלא את המסעות האישיים והקבוצתיים של נשים יחידות ושל תנועות פמיניסטיות במזרח התיכון בהם עוסקים המאמרים בספר זה.