להוציא את האנס לאור!
הפוסט על האונס שהעלתה אשכר אלדן באתר העוקץ מהווה אבן דרך בתהליך הציבורי של פרימת קשר השתיקה סביב מקרים של הטרדה מינית ואונס.
בחירה אמיצה זו של אלדן, להביא את סיפור האונס שעברה בשמה האמיתי, מהווה צעד נוסף בתהליך מתמשך לו שותפות נשים שהעזו ולחשוף את שארע להן – ביניהן ניתן למנות את דורית אברמוביץ שכתבה את הספר "המלך עירום, גילוי עריות במבט פמיניסטי" (הוצאת בבל), את לינור אברג'יל שבחרה לא לשתוק ולספר לעולם על האונס שעברה, ואת אורטל בן דיין שהפוסט שלה א' מהחוג לסוציולוגיה הוביל למאמרים רבים נוספים ולצעדים משמעותיים כנגד הטרדה מינית באוניברסטאות בישראל.
נקודת ציון חשובה נוספת בתהליך זה מהווה גם ספרה המומלץ של אורית קמיר, מי שניסחה את הצעת החוק למניעת הטרדה מינית. הספר, "זה מטריד אותי", שיצא לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, מהווה נדבך חשוב ומרכזי במאבק בהטרדה מיניות באופן שהוא מלמד ומגדיר הטרדה מינית מה היא, וכיצד ניתן לפעול מבחינת החוק ומבחינות אישיות במקרים בהם היא מתרחשת.
את אחת התשובות לשאלה מדוע קורבנות הטרדה שותקות לעיתים קרובות ניתן למצוא בפרק בעל הכותרת "לכבד את עצמי: ללמוד לא להשתיק תחושות, איתותים וקולות מזהירים". בפרק זה מספרת קמיר על נסיעת אוטובוס שבמהלכה התלבטה "האם ייתכן שזו אכן ידו של היושב לצדי שנוגעת בירכי או שזה רק נדמה לי? … אולי זה רק המעיל? … איך לעשות שזה ייגמר הכי מהר שאפשר וכמה שפחות אי נעימות? איך לא למשוך תשומת לב ציבורית ולהרגיש נורא ואיום?"
הסיבות לתחושת חוסר הודאות ושיתוף הפעולה עם המקרבן באקט השתיקה שמתארת קמיר אינן רק תחושת הבלבול וחוסר הוודאות שהיא כותבת עליהן, ולא רק "פחד הביזוי והנידוי והבושה, עליה כותבת קזין ברשימה "הקץ לשתיקת הנאנסת", בתגובה לפוסט של אלדן, אלא סוג של השלמה עם הדיכוי שיש בה כניעה לתפיסת העולם השקרית שמציע המקרבן.
חשיבתו של הוצאת ספרה המומלץ של קמיר לאור, ושל נשים המספרות את סיפורן האישי באניסטנציות ופלטפורמות שונות, מצויה ברקימתה של תפיסת מציאות ושפה של עולם שבו מותר לחשוף כאב ושקרים. זהו אקט של התגברות על הפחד שאם נחשוף את הסבסטקס וננפץ את תבנית העולם השקרית, נחווה דחיה מהעולם המוכר לנו, ולא נמצא שפה ועולם מושגים אחרים שיאפשרו לנו לקחת חלק במלייה החברתי.
לפחד זה שותפות נשים רבות. שכן, להיות קורבן מיני, של הטרדה או של אונס, איננו דבר יוצא דופן כפי שניתן וראוי לחשוב. נשים וגברים שבויים בתוך הבניות חברתיות ותפיסות עולם שמקדמות אלימות והתנהלות כוחנית ואלו מתקיימות מעשה יומיום תחת מסווה של שתיקה.
אלימות מינית, כפי שטוענת קתרין מקינון, הינה במידה רבה הנורמה ומתקיימת גם באקטים מיניים הנחשבים למין בהסכמה. זו הסיבה שתחושת ההפתעה אותה מתארת חנה בית הלחמי בפוסט המעניין "להיות הומניסט זה סיפור כיסוי מצוין", מכך ששמות רבים עלו ביחס לזהותו של האנס, זרה לי.
הפתיעה אותי הרבה יותר חברה שעושה את הדוקטורט שלה על הטרדה מינית וטוענת שמעולם לא הוטרדה מינית. סיפרתי לה שאני חושבת שהיא, כמו נשים רבות, מדחיקה, ולו נשים היו באמת מדברות על מה שהן עברו ועוברות מימדי התופעה היו מאלצים להגדיר אותה כהתנהלות חברתית שכיחה.
אחת הסיבות לאלימות הגברית המינית והאחרת היא שגברים עוברים תהליכי סוציאליזציה שמלמדים אותם להדחיק רגשות ולהיות אלימים. ראו למשל את שירו של יצחק לאור שמבין שורותיו עולות המילים המתארות את התהליך
לו אב אני לבן
נוסף הייתי מלמד
אותו לשתות ממש
כמו סוקרטס, ללכת
אחרי מפקדיו לכל
מלחמה, לא חשוב
על מה, להיות דגמה
לחבריו, גבור על
חלשים…
כמו פה- http://www.notes.co.il/ben-hateva/64581.asp
כל הכבוד שלומית
את מצטטת שירים? אני אצטט לך שירים. ביום שישי זה יצא מוסף התרבות, איזו תרבות, של עיתון אינטלקטואלי???!!! במזרח התיכון עם שיר של האנס הנתעב בראשו נראה אותך וחברותיך כותבות מכתב לשוקן, בעניין זה?
הלכו לאירועים ספרותיים בהם השתתף,סיקרו ספרי שירה שלו,מנויים על כתב העת,פירסמו שירים בכתב העת.
ואין זה משנה אם ידע ושתק או ידעה ושתקה
מתי שמואלוף ראוי לשבח משום שהזהיר יוצרות שרצו לפרסם באותו כתב עת
של אורית קמיר, שיש לו גם אתר: http://hatrada.com
ותודה מיוחדת על הפוסט הזה בכלל.
שתיקת הנאנסות איננה קדושה. כל עוד אנו, הנשים, נייחס לה קדושה, בבחינת "שלי נעלייך" – היא תימשך ותאפשר את המשך קיומו של המנגנון החברתי המייצר אונס כאקט תרבותי, או שמא פואטי – אם לחברו לסיפא של הפוסט שלך.
כמות האלימות שספגתי ביומיים האחרונים מנשים, לאו דווקא כלפי אלא בנוכחותי הפיזית או הוירטואלית, במסווה של הגנה ערונית ואידיאולוגית על נאנסות או עדינות (ביטוי מושאל מאחת מהן) נפשן של המגנות, כמעט ולא ניתנת להכלה, במידה שדורשת ממני לנוח רגע.
זה המנגנון שמאפשר אונס והשתקה ואונס והשתקה וחוזר חלילה. גם אנחנו מייצרות אותו, לא רק מועדות הגברים.
עדינות נפשה של הנאנסת גברת בית הלחמי.
מותר לי להיות עדינת נפש בקשר לאונס שעברתי אני, לא את, לא חברותיך, א נ י.
וכפי שאני אחראית לגופי אני גם אחראית לרצונותי. הגוף שלי, הפה שלי, הרצון שלי. אל תתערבי. צאי מחיי. את אונסת אותי לא פחות מהנבל ההוא.
מנסים לנגח אותו באמצעים נבזיים כאילו הוא מתנגד לדעתך, וזה בדיוק הפוך.
האם זה שונא נשים?
http://www.notes.co.il/ben-hateva/64396.asp
כמעט רצח אופי עושים מתנגדיו לבלוגר הכי מעניין ברשת.
להגיד על חנה שהיא אונסת אותך לא פחות מהנבל שאנס אותך זה שיא חדש של חוצפה רשע וגועל אני מקווה שאת גאה בעצמך.
איש האנס הוא מאנשי שלומה אז צריך לקחת את הכול באיזי ולהיזהר בכבודו הרי הומניסט האיש.
שמחה על האתר לספר, מקווה להתייחס אליו שוב בקרוב. לגבי השיח… צר לי מאוד שכך פני הדברים, מעולם לא הבטיחו לנו גן של ורדים…
צריך לבדוק את עבודת המסטר שלה ועבודת הדוקטור שלה. על איזה נושא הם היו.
בבלוג של טלי לטוביצקי באתר רשימות פורסמו תגובות לפוסט שהיא כתבה ב 2004 . בתגובה לפוסט מוזכר מפורשות שמו של הפגערע בנוגע לאונס שביצע באשה . טלי לטוביצקי פירסמה בכתב העת שאותו עורך הפגערע שירים וגם סיקרה ב NRG ספר שירים שכתב. כל מי שהיתה/היה בקשר מקצועי עם הפגערע וידע/ה על מעלליו ראוי/ה להוקעה ולגינוי.
גולשת בשם מיכל שטיינר טוענת שמדובר בהשתלחות מסריחה זו דעתה.
גדעון לוי טען שמדובר ב”טוב במשוררי המחאה שלנו” ובטוקבקים המתפרסמים לאחר סינון בעיתון הארץ נכרך שמו של גדעון לוי יחד עם שמו של הפגע רע.
אולי ההשתלחות היא מסריחה אבל כשרה למהדרין.
http://wp.me/pMLO5-1K
עוד בנושא:
http://haemori.wordpress.com/2010/02/07/%d7%aa%d7%a9%d7%9b%d7%97%d7%95-%d7%9e%d7%94%d7%a8%d7%99%d7%91%d7%95%d7%9f-%d7%95%d7%aa%d7%aa%d7%97%d7%99%d7%9c%d7%95-%d7%9c%d7%93%d7%91%d7%a8/
הוספת תגובה
תגיות
הכי מוגבים
הכי נצפים