רטרוספקטיבה להרשעתו של קצב
תגים: אונס, הטרדה, הטרדה מינית, הרשעת קצב, משה קצב, מתלוננות, פמיניזם, פסק דין קצב, צדק, קישור לפסק דין קצב, שיח פמיניסטי, תגובות להרשעת קצב
אי אפשר היה לבקש פינאלה מוצלח יותר לשנה האזרחית שהסתיימה. החלטת בית המשפט להרשיע את נשיא המדינה לשעבר משה קצב תיזכר כרגע היסטורי, או כפי שציינה דורית אברמוביץ, מי שהובילה את הקמפיין להרחקת עברייני המין מהשלטון, "רגע היא-סטורי".
מדובר באירוע מכונן, שמבשר על שינוי חברתי עצום מימדים ורב חשיבות. הקריאה המשועתקת מהפגנות וטקסטים פמיניסטיים נשמעה מכס בית המשפט: כאשר אישה אומרת 'לא' היא מתכוונת ללא, וכוונה כלפי מי שהוגדר רק לפני מספר שנים ספורות האזרח מספר אחד במדינת ישראל.
מניין הגיע תחושת ההפתעה?
קודם קריאת פסק הדין ממש לא הייתי בטוחה מה עומד לקרות, תיארתי לעצמי שקצב יורשע בהטרדה שמשמעותה תגומד בפסק הדין. מצאתי עצמי מופתעת מתחושת ההקלה והשמחה שחשתי. לא הייתי בודדה בתחושה זו. עשרות אימיילים מנשים שותפות לעשייה פמיניסטית הביעו שמחה והתרגשות, כמו למשל זה של אביגל מור שכתבה:
הללויה !!!
איזו הכרעת דין היסטורית, ואיזו תקווה היא נותנת לכולנו, אקטיביסטיות ונפגעות כאחת…משהו ממשי בכל זאת השתנה…גם הפנמה מהותית וגם מעשים מגבים…איזו שמחה !
… בואו נעלוז ונחגוג את ההישג הענק שלא היה מתאפשר אלמלא הפעילות הבלתי פוסקת לאורך העשורים האחרונים של פעילות פמיניסטיות, בכל מקום על פני הגלובוס .
לצד אימיילים המביעים תחושת סיפוק ושמחה דומה, מצאתי גם אימייל של איריס שטרן לוי, רכזת מתנדבות, מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית, שכתבה:
"מדהים שכולנו מכנות הרשעה של אנס כיום היסטורי – זה היה צריך להיות מובן וברור שהוא יורשע."
דבריה של שטרן לוי חידדו אצלי את השאלה מהיכן נבע חוסר הביטחון לגבי משהו שלפי ההיגיון היה צריך להיות דבר בטוח? שהרי מתוך ריבוי המתלוננות והתבנית של מטרידן סדרתי שעלתה מהעדויות אודות קצב היה צריך להניח שיורשע. ולא רק זאת אלא שמתוך היכרות מעמיקה עם מחקרים, ומה שקורה בשטח, ב-99.9% מהמקרים שאישה אומרת שהיא נאנסה והופעלה כלפיה אלימות מינית, לא כל שכן כאשר אלו עדויות של עשרות נשים שונות, מדובר באמת. מכאן שההרשעה לא הייתה צריכה להפתיע כלל.
ההסבר שמצאתי למוטיב ההפתעה הוא שזהו תוצר של מצב מתמשך של חיים באין אמת. תוצר של מערך חברתי שמבעיו מייצרים פעמים רבות כפיפות נשית. החיים במצב של אין אמת, יוצרים את חוסר הביטחון ואת ההדחקה וההכחשה.
העובדה שקצב המשיך במעשיו עשרות שנים באין מפריע, שהוא היה זה שחשף את הסיפור למזוז והוא היה זה שביקש להישפט מלמדת על כך שהוא היה בטוח שיכול להמשיך ולשקר כי המערכת תומכת בו. שהכוח שומר על הכוח.
את השיעור הזה אנו לומדות גם באופן בו התייחסו לד"ר אורלי אינס. ההמעטה הפתאומית בפרויקט החיים שלה, הרצון לא להאריך את החוזה שלה, צקצוקי הלשון, הכניסה לחייה הפרטיים – כל זה משום שהעזה לדבר אמת.
מרב מיכאלי, תיארה יפה את התופעה במדור הדעות של הארץ, (שחרג ממנהגו ואפשר באותו יום לשתי נשים להביע דעה בעמוד השומר בדרך כלל על הגמוניה גברית אשכנזית).
בחברה שבה השמעת אמת נשית נתקלת בחומות של התנגדות וענישה ניתן להתייחס להשתקת הקול הנשי בשני אופנים – כתופעה חברתית, שתוצרה תודעה כוזבת, וכתופעה אישית שמשמעה ניכור עצמי ודה פרסונליזציה. כיצד יוצאים מזה? ובכן אחת הטקטיקות היא התאגדות ואקטיביזם.
המאבק כנגד הפטריארכיה
אחת הדרכים לשמר את הקול הנשי היא באמצעות התאגדות עם נשים נוספות. "המרחב הבטוח", מקום בו נשים יכולות לדבר על חוויות ותחושות באופן נוח מתוך ידיעה שמה שתגידי לא ייתקל בחומת התנגדות מאפשר לאמת לצאת לאור. את הכעס והתרעומת ניתן לתעל לאקטיביזם שמייצר בסופו של יום שינוי של ממש. אז נכון שלהיכלל תחת הקטגוריה "פמיניסטית" אינו תמיד מעורר התלהבות, אבל זה בטל בשישים, לעומת הבריאות הנפשית והכוח להשפיע על המציאות ולייצר תיקון חברתי כולל.
הרשעתו של קצב לא התרחשה בחלל ריק. הוא תוצר של חוקרות מגדר ואקטיביסטיות בהן ניתן למנות את ריטה חייקין מאשה לאשה בחיפה שפועלות נגד זנות וסחר בנשים, מיכל רוזין מנכ"לית מרכזי הסיוע לנפגעות שנתנו כתף לנפגעות וארגנו את ההפגנות כנגד אלימות כלפי נשים, מרכז תמורה שמקדם חקיקה משמעותית בכל הקשור לתיקים הקשורים לאונס ופגיעה מינית בנשים, חברות כנסת כמו שלי יחימוביץ שהביעה את אמונה במתלוננת וכן זהבה גלאון שהובילה לחקיקה חשובה ביותר בסוגיות הקשורות בנשים, יופי תירוש שנלחמה מטעם "איתך מעכי" יחד עם ענת טהון-אשכנזי, קרן שמש, ענת סרגוסטי, דנה מירטנבאום, רחל בנזימן ועוד נגד אי מינוי אישה בועדת טירקל, הטור הפמיניסטי של צפי סער, וכל הנשים שהעזו לספר ולאפשר לאמת לצאת לאור כמו אורטל בן דיין, אשכר אלדן, ד"ר אינס, ועוד ועוד ועוד.
לפני כמה שנים, כאשר מזוז התחיל לחקור את פרשת קצב, ניהלתי את קמפיין נשיאה לישראל, קואליציה של ארגונים ששמה לה למטרה לבחור אישה לנשיאות המדינה. במקביל, ניהלה דורית אברמוביץ בהצלחה רבה את הקמפיין להרחקת עבריינים מהשלטון מטעם קואליציית נשים לשלום. אני מאמינה שלהתארגנויות אלו הייתה תרומה לשינוי הלך הרוח בחברה בישראל.
פעילויות המאפשרות לשיח הנשי להתקיים ולתקן את נזקי הפטריארכיה:
פרופסור חנה הרצוג התייחסה לנושא זה ברשימת האימייל של דורית, תוך רפרנס לאילנה דיין, וכתבה:
פסק הדין הוא ללא ספק מהפכה משפטית המבוססת על עבודה נמשכת חוצת גבולות ורבת משתתפות ממיקומים שונים של עשייה וחשיבה. זהו הישג אדיר שכן הוא מסמן שפמיניזם זו פרספקטיבה על חברה ולא רק של נשים ועל נשים. אני מאמינה שסוד ההצלחה היה שתוף פעולה מתמשך בין נשים בעשייה ובחשיבה, בין נשים שמנהלות שיח ער גם אם לא תמיד מתוך הסכמה (וטוב שכך) – אבל תמיד, כך אני מאמינה, מתוך העמדה הבסיסית שמטרתנו להבין לא רק את עצמנו אלא את האחרת, ולשאול מה ניתן ללמוד ממנה עלינו ועל הסדר החברתי כדי לשנותו. המתלוננות לימדו אותנו רבות ואנו חייבות להן תודות. לפנינו אתגר אדיר להטמיע תפיסות אלה בקרב ציבורים רחבים של נשים וגברים. פסק הדין הוא זריקת עידוד להמשיך בדרכנו. זהו אכן, רגע עוצמתי ומעצים.
ה- 30/12/10 הוא תאריך שצריך לחגוג אותו, להעניק לו שם ולזכור אותו כיום בו נפתח דף חדש, והפטריארכיה נפלה שדודה לרגלי מטחנות הצדק של בית המשפט. ישראל הוכיחה את עצמה כמדינה ערכית והעבירה לעולם כולו את המסר שכבוד האישה קודם לכוח השררה. הרגע הזה לא התרחש בחלל הריק. הוא תוצר של עבודה של פמיניסטיות וארגונים רבים הפועלים לאורך שנים.
ראו גם: דבר השופטים בהרשעה
אני מתקשה להבין את החגיגות האלו. לי זה נראה יותר מכל דבר אחר כאילו כל דוברות הארגונים הפמיניסטים חוגגות את ההרשעה כאילו מדובר בנצחונו של שלטון החוק ולא בנס חנוכה.
האם זהו מאבק של עשרות שנים, כפי שמתארת הכותבת, או אולי היה זה אכן נס? בשום מקום לא הייתה התייחסות לעובדה כי רק נס, התעקשותו של האנס עצמו לא לקבל את עיסקת הטיעון, הוא זה שגרם בפועל למשפט בו נעשה, באופן די נדיר בתולדות המשפט הישראלי, סוג של צדק. נעשה אך לא נראה.
השמחה הזו מזיקה לדעתי, שכן היא מסיטה את הדיון הציבורי הפמיניסטי מהעיקר. והעיקר הוא התייחסותם של גורמי האכיפה השונים – חוקרי המשטרה, הפרקליטות, ובתי המשפט עצמם – לנפגעות התקיפה המינית. מי ערב לכותבת כי הצדק, ולא נקמה במי שהעז לדחות את עיסקת הטיעון, עמד בראש מעייניהם של השופטים. מי ייתן את הדין כי כפסע היה בין התנהלות פושעת של הפרקליטות – האשמתו של קצב בעבירות קלות לאין שיעור מפשעיו האמיתיים, לבין החגיגות המוקדמות של הארגונים הפמיניסטיים?
דבריה של חנה הרצוג המובאים כאן, כמו מאמרה של אורית קמיר בדבר יום חג, הינם פשע נוסף כלפי כל הנפגעות שנפגעו לא רק מהאלימות המינית, אלא גם מהאלימות המשפטית, אונס נוסף ע"פ ענת גור. במקום לחגוג את נצחון הצדק – פרופגנדה שובניסטית וגם ציונית, יש להציב את הפרליקטות כאוייב הראשון והמסוכן ביותר לתנועה הפמיניסטית בכלל, ולארגוני הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בפרט. מאמרים בנושא זה נמצאים בשפע (ענת גור, ענבר יחזקאלי ואחרות), ואת אלו יש להציב בראש המאבק.
לגבי הפרוייקט נשיאה לישראל בו השתתפה הכותבת, ראו התייחסותה של הפמיניסטית הפלסטינית ערין הווארי – גדר ההפרדה הפמיניסטית (מחסום)
http://212.179.113.235/mahsom/article.php?id=4083
כמו המאבק המזרחי (ראש ממשלה מזרחי למשל), גם המאבק הפמיניסטי יישאר נחלתם של היהודים בלבד כל עוד ישתתפו בו גם נשים ציוניות. ככזה, הוא שווה לקליפת השום.
אני לא בטוחה שדווקא הכרעת הדין בתיק הזה מעידה על שינוי – אבל התגובה הציבורית, תחושת ההקלה, השמחה וההבנה שקיבלה ביטוי כל כך רחב מכל כך הרבה מגזרים שנוים, מצביעה על משהו שזז בהלך הרוח,באוירה החברתית לעבר ראייה שבה נפגעות תקיפה מינית לא יחושו ולא יתפסו כאשמות במצבן.
דרור התגובה שלך מדגימה השתקה בדרגות העמוקות ביותר שלה: האמירה לאחרת מה היא אמורה להרגיש; ניסיון לכבוש תגובה ספונטנית של רגש המבטא כפי שתיארה בדיקנות דפנה לוי תחושה של שחרור נשי.
אם היית קורא את הפוסט בשימת לב היית מבין שאנחנו לא רחוקים כל כך מבחינת קריאת תפיסת המציאות ותחושת האין צדק ואין אמת שהיא הסיבה המקורית לתחושות ההקלה, ההפתעה והשמחה.
אני סבורה שהשיח הדיכוטומי שאתה מפגין הוא תוצר של מה שאתה יוצא נגדו, ומראה על חוסר אלטרנטיבה של אמת.
הפרויקט נשיאה לישראל אותו הובלתי מטעם תנועת אחותי יצר שינוי של ממש בתפיסת המציאות ומה שקודם היה בלתי מתקבל על הדעת הפך למקובל. אם תכנס לאתר תראה שהרעיון היה לקדם אג'נדה פמיניסטית. קולט אביטל שרצה בשלב השני של הפרויקט לנשיאות, התייחבה לאג'נדה כזאת ואף חתמה על מסמך שתקדם שורה של סעיפים הקשורים בנושא.
גישתה של ערין הווארי היא נהילסטית תחת מסווה של דיון המקדם צדק: מה היא מבקשת להתבדל, לחיות על אי? לא להשתתף כלל במנגנוני המערכת?
הגישה המובילה בפמיניזם לא מבקשת לבטל את כל המתרחש, בין השאר מתוך התובנה שקשה יהיה לייצר תפיסת מציאות חליפית המקובלת על כולן/ם. במקום זאת הבקשה היא לשנות מבפנים, להכנס למערכות הכוח ולא להיבדל מהם, להביא את הגישה הפמיניסטית פנימה למערכת ולשנות מבפנים.
גישתה של ערין ושלך היא להבנתי גישה של הכול או כלום – שלילה מוחלטת של הקיים שלמעשה מאשרת אותו ולא מאפשרת לייצר שינוי.
אני מקדמת סדר יום שלא רק תומך בשתי מדינות לשני עמים, אלא טוען שזכויות אוניברסאליות כמו כבוד האדם (והאישה) קודמות לזכויות רב תרבותיות (כמו למשל, רצח בטיעון של שמירה על כבוד המשפחה).
תודה על התייחסותך המעמיקה ועל אבחנותייך. בהחלט ראויות למחשבה.
תודה מיוחדת על האבחנה הזו:"התגובה שלך מדגימה השתקה בדרגות העמוקות ביותר שלה: האמירה לאחרת מה היא אמורה להרגיש; ניסיון לכבוש תגובה ספונטנית של רגש המבטא כפי שתיארה בדיקנות דפנה לוי תחושה של שחרור נשי".
זה בהחלט דבר שלא הייתי מודע אליו, וכמובן שלא התכוונתי אליו. אני התכוונתי למובילות המאבקים הפמיניסטיים ולדברים שכתבו (כלומר למאמרים ערוכים ולא לתגובה ספונטנית).כוונתי לומר כי המערכת המשפטית הינה האוייב האמיתי של הנפגעות, ושכל נסיון להמעיט מחשיבותה של עובדה זו הינה מסוכנת הן לנפגעות הקיימות, והן לעתידיות שתיפגענה בעתיד בדיוק בגלל אותן חגיגות. תלך נפגעת ותתלונן, מגובה בשמחת החג, ובמוקדם או במאוחר תתמוטט נפשית מיחסה של הפרקליטות אליה.
לך בוודאי שאיני מחדש דבר, גם לא לחנה הרצוג או לאורית קמיר. אך כשנושא רשימתך הוא "הרשעתו של קצב לא התרחשה בחלל ריק. הוא תוצר של חוקרות מגדר ואקטיביסטיות" וכשהמסקנה היא "ישראל הוכיחה את עצמה כמדינה ערכית", מצאתי לנכון להוסיף – ולא לשלול חלילה את התגובה הספונטנית – כי לדעתי ההסברה של הארגונים הפמיניסטיים לוקה בחסר. לא מספיק שאת ועוד כמה פמיניסטיות אקטיביסטיות יודעות על מעללי הפרקליטות, חובה שכל אחד ואחת ידע ותדע עליהם.
לגבי ערין הווארי קטונתי מלדבר בשמה. לדעתי ההתבדלות היא לחלוטין פוליטית. שלילה מוחלטת של הקיים היות והיא אינה יכולה בשום אופן לנקוט בשיטתך: "הגישה המובילה בפמיניזם לא מבקשת לבטל את כל המתרחש, בין השאר מתוך התובנה שקשה יהיה לייצר תפיסת מציאות חליפית המקובלת על כולן/ם. במקום זאת הבקשה היא לשנות מבפנים, להכנס למערכות הכוח ולא להיבדל מהם, להביא את הגישה הפמיניסטית פנימה למערכת ולשנות מבפנים".
חבל כי דווקא הפמיניסטיות המזרחיות, אותן אני מעריך הרבה יותר מכל דורית אברמוביץ או אורית קמיר, מתעקשות לא להבין זאת. זהו הדיכוי האמיתי כאן, והוא פוליטי לחלוטין. לך, אפילו כפמיניסטית מזרחית הפועלת במערכת אשכנזית, יש את התקווה (אשרי המאמין) לשנות מבפנים. לפלסטיניות אין את התקווה הזו. ראי כאן את הדיון בינה ובין סמדר לביא
http://www.kedma.co.il/index.php?id=864&t=archive
ואת המשכו כאן
http://www.kedma.co.il/index.php?id=868&t=archive
ואם יש עוד כמה בנושא הם מתרכזים באתר קדמה הישן, במאמרים מס' 150 ו 160.
דבורה לדרמן-דניאלי אמרה את זה יותר טוב ממני
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4008629,00.html
תודה על התייחסותך המעמיקה ועל אבחנותייך. בהחלט ראויות למחשבה.
תודה מיוחדת על האבחנה הזו:"התגובה שלך מדגימה השתקה בדרגות העמוקות ביותר שלה: האמירה לאחרת מה היא אמורה להרגיש; ניסיון לכבוש תגובה ספונטנית של רגש המבטא כפי שתיארה בדיקנות דפנה לוי תחושה של שחרור נשי".
זה בהחלט דבר שלא הייתי מודע אליו, וכמובן שלא התכוונתי אליו. אני התכוונתי למובילות המאבקים הפמיניסטיים ולדברים שכתבו (כלומר למאמרים ערוכים ולא לתגובה ספונטנית).כוונתי לומר כי המערכת המשפטית הינה האוייב האמיתי של הנפגעות, ושכל נסיון להמעיט מחשיבותה של עובדה זו הינה מסוכנת הן לנפגעות הקיימות, והן לעתידיות שתיפגענה בעתיד בדיוק בגלל אותן חגיגות. תלך נפגעת ותתלונן, מגובה בשמחת החג, ובמוקדם או במאוחר תתמוטט נפשית מיחסה של הפרקליטות אליה.
לך בוודאי שאיני מחדש דבר, גם לא לחנה הרצוג או לאורית קמיר. אך כשנושא רשימתך הוא "הרשעתו של קצב לא התרחשה בחלל ריק. הוא תוצר של חוקרות מגדר ואקטיביסטיות" וכשהמסקנה היא "ישראל הוכיחה את עצמה כמדינה ערכית", מצאתי לנכון להוסיף – ולא לשלול חלילה את התגובה הספונטנית – כי לדעתי ההסברה של הארגונים הפמיניסטיים לוקה בחסר. לא מספיק שאת ועוד כמה פמיניסטיות אקטיביסטיות יודעות על מעללי הפרקליטות, חובה שכל אחד ואחת ידע ותדע עליהם.
לגבי ערין הווארי קטונתי מלדבר בשמה. לדעתי ההתבדלות היא לחלוטין פוליטית. שלילה מוחלטת של הקיים היות והיא אינה יכולה בשום אופן לנקוט בשיטתך: "הגישה המובילה בפמיניזם לא מבקשת לבטל את כל המתרחש, בין השאר מתוך התובנה שקשה יהיה לייצר תפיסת מציאות חליפית המקובלת על כולן/ם. במקום זאת הבקשה היא לשנות מבפנים, להכנס למערכות הכוח ולא להיבדל מהם, להביא את הגישה הפמיניסטית פנימה למערכת ולשנות מבפנים".
חבל כי דווקא הפמיניסטיות המזרחיות, אותן אני מעריך הרבה יותר מכל דורית אברמוביץ או אורית קמיר, מתעקשות לא להבין זאת. זהו הדיכוי האמיתי כאן, והוא פוליטי לחלוטין. לך, אפילו כפמיניסטית מזרחית הפועלת במערכת אשכנזית, יש את התקווה (אשרי המאמין) לשנות מבפנים. לפלסטיניות אין את התקווה הזו. ראי כאן את הדיון בינה ובין סמדר לביא
http://www.kedma.co.il/index.php?id=864&t=archive
סליחה על התגובה המקוטעת. ישנה כנראה בעייה טכנית בשליחת יותר מקישור אחד. ישנה בעייה נוספת: הממשק אינו מקבל שורת רווח וכל התגובה נראית כקטע אחד ארוך, דבר הפוגם בקריאה. הנה שורת רווח כאן(נסיון).
המשך הפנייה לאתר קדמה
ואת המשכו כאן
http://www.kedma.co.il/index.php?id=868&t=archive
ואם יש עוד כמה בנושא הם מתרכזים באתר קדמה הישן, במאמרים מס' 150 ו 160
תודה על הפוסט, שלומית, ובמיוחד על הפירגון לנשים שכמוך הן חלק מהמאבק הנמשך ומדי פעם אפילו רואות ברכה בעמלן.
רק רוצה לתקן שכמו שכל הנשים שמנית פועלות יחד ומשתפות פעולה, כך אני מרגישה לא נוח עם התיאור לפיו נלחמתי במינוי נשים לוועת טירקל, כי לא עשיתי זאת לבדי ונלחמנו הוא הפועל הנכון. באיתך מעכי הובילו את המאבק הזה נשים מדהימות: ענת טהון-אשכנזי, קרן שמש, ענת סרגוסטי, דנה מירטנבאום, רחל בנזימן ועוד.
ליופי, תודה על התיקון עדכנתי ברשימה ואשמח להמשיך לעדכן ולהוסיף, למרות שמראש מדובר רק בדוגמאות ספורות.
לדרור,
תודה על הקישורים מאתר קדמה.
יש בדיון בנושא זה רבדים מאוד מעמיקים שדורשים חשיבה והתייחסות רצינית, ואני מוצאת שאני מתלבטת בסוגיות אלו יותר ויותר בזמן האחרון.
ניתן להגיד שיש משמעות להרשעתו של קצב בהקשר של שלום עם הפלסטינאים בהקשר רחב יותר: מצד אחד אפשר לתהות מה היה קורה לו קצב היה אשכנזי, אחד מהברנז'ה, ולא יוצא מדינות האסלאם.
מצד שני, בהקשר של הפטריארכיה יש הבדל בין אופני השליטה על נשים בין מזרח ומערב. בהרשעתו של קצב יש איתות, גם אם מקרי ולא מכוון, למדינות האזור שהחלפנו דיסק.
חשבתי הרבה על המשפט שלך: "הגישה המובילה בפמיניזם לא מבקשת לבטל את כל המתרחש, בין השאר מתוך התובנה שקשה יהיה לייצר תפיסת מציאות חליפית המקובלת על כולן/ם. במקום זאת הבקשה היא לשנות מבפנים, להכנס למערכות הכוח ולא להיבדל מהם, להביא את הגישה הפמיניסטית פנימה למערכת ולשנות מבפנים",
בהקשרה של ערין הווארי וגם בגישתה הכללית של בל"ד. ערין הווארי משתמשת באותן טענות בדיוק כאן: "מעניין גם שאלה המבקרות את הדינמיקה הפנימית בבל"ד לעולם אינן מהוות חלק ממנה. הן גם לא רוצות להיות. קל להן יותר, במרבית המקרים, לבקר אותה מאשר לקדם אותה. כך שפעילות ונשות המפלגה מרגישות שעל מנת לרצות מבקרות אלה, עליהן לערוך רדוקציה לכל הפרויקט הפוליטי והפמיניסטי שלהן, לשאלה של שריון מקומן של נשים בכנסת".
אאאאאא(במקום שורת רווח)
אאאאאא
כלומר היא אינה רוצה לחיות על אי, אלא כאן בפלסטין. ישנה גם הזמנה, ראי אותה כהזמנה אישית: "כפמיניסטית פעילה בבל"ד הייתי מאד שמחה אם נשים פמיניסטיות יבואו לתרום למפלגה – כחברות או כידידות. וגם כמבקרות, אבל מתוך דאגה אמיתית וללא קלישאות. הקלישאות שלכן [הכוונה למכותבת למיס שאהין] הסיטו לא פעם את המאבק שלנו ממסלולו ושאבו הרבה מהאנרגיות שלנו, שיכולנו להשקיען למען נשים ולקידום הפרויקט הפוליטי שלנו ככלל".
מתוך: "הפרויקט החברתי של בל"ד מול ניסיונות הרדוקציה"
http://212.179.113.235/mahsom/article.php?id=5313
אאאאאא
אאאאאא
התוצאות הברוכות של מאבקה מתבטאות (גם) בהרכב הנוכחי של רשימת בל"ד בכנסת הנוכחית.
תודה על ההזמנה דרור, אבל כאמור אני מאמינה בשתי מדינות לשני עמים ולא במרחב משותף שמייצר בעיות של זהות וזיקה. כפמיניסטית אני מאמינה בשיתופי פעולה בין נשים בפרויקטים שונים למען שינוי חברתי כולל.
הוספת תגובה
תגיות
הכי מוגבים
הכי נצפים