כותרת ספרו של יצחק בנימיני, "מה רוצה הגבר", יוצרת פרפרזה לשאלה "מה רוצה האישה?" של פרויד, התוהה לגבי חוסר יכולתו של הגבר להבין את רצון האישה, מצד אחד, ומתכתבת עם שאלתה של סימון דה בובאר "מהי אישה?" מצד שני. שתי שאלות אלו מצביעות, בין השאר, על כך שבעולם שתרבותו גברית מיסודה, האישה נתפסה כתעלומה בלתי ברורה שיש לפצח, ואילו רצונו ומהותו של הגברנלקחו כמובנים מאליהם. כותרת ספרו של בנימיני והמסע האקלקטי שהוא טומן בחובו, מסע המטלטל את קוראיו בין דיון על תרבות ישראלית עכשווית לפוליטיקה, בין לאקן לאיריגארי, בין ישו לסאד, תוך שימוש בז'אנרים שונים כמו מסה, פרוזה, כתיבה אסוציאטיבית ושירה, ממחישים באופן חוויתי ותמטי את המתרחש כאשר מה שהיה בחזקת מובן מאליו כבר אינו כך. זהו המקום בו ניצב הגבר בעת שהמראה הנשית שספקה לו את בבואת האשליה של דמותו הגדולה מהמציאות נסדקת.

על השאלה ההיפוטטית איך ולמה שגבר בר-דעת יחפש את עצמו בחברה הפטריארכלית של היום משיבה המסה הראשונה שבספר, המרמזת על כך שהגבר, בחשיבתו הפאלוצנטרית, המעמידה את הפאלוס במרכז העולם, חי במציאות משתנה, שבה כבר אינו יכול להשתמש באישה כבמראה מחמיאה כדי להתאהב בעצמו ולהעצים את דמותו באותה קלות כבעבר. ההתבוננות באישה בימים אלו הנה, כמו שמציין בנימיני, "חד כיוונית" מאחר והאישה אינה מצייתת עוד לחוקי המשחק הנושנים: היא אינה טורחת למלא את התפקיד שהועד לה ואינה מחזירה לו את ראי הדמות הנערצת כפי שהוא ראה עצמו בדמיונו. יתר על כן, הוא אינו מרכז עולמה עוד. היא יכולה לחלוף על פניו מבלי לגמול לו במבט מאחר והיא חיה בשלמות עם עצמה.
את ההמחשה לתחושה זו מביא הספר באמצעות דיון בחווית הצפייה במיצג של גליה יהב בו היא מאוננת אל מול המצלמה. מיצגה של יהב, מדגים עבורו, בין השאר, כיצד חפצים שונים נרתמים להשתחררות נשית מהתלותיות בגבר: במקום פאלוס גברי – ויברטור, ובמקום המבט הגברי – מצלמת ווידיאו המשקפת לגליה חזרה את דמותה בזמן מעשה האונן. הגבר אומנם יכול לצפות באצטלה תרבותית ומהוגנת במה שהוא כה נכסף אליו, אבל הוא ניצב בחוץ. ממקום זה, שבו חש בנימיני שהסדר החברתי התהפך כך שהגבר מועתק לשוליים והאישה נמצאת במרכז, הוא יוצא למסע שתקוותו שיקום הריסותיו של האגו החבול.
 
בלא המראה הנרקיסיסטית, מה שהיה מובן מאליו כבר אינו כזה יותר. וכאשר נשים משתתפות במשחק הקפיטליסטי, שהיה שמור עד כמה לבני המין הגברי, המשחק הופך להרבה פחות אטרקטיבי ומרנין. במקום מקור לעוצמה ולכוח, הגבר מתחיל לחוש שהקריירה שלו היא בעצם ניסיון לרצות את העולם שלפתע נתפס כמטריארכיה המפעילה וממריצה אותו לפעול למענה: לא עוד בתפקיד המלך כי אם פיון במערכת נשית המנצלת אותו לשם הפקת רווח.
כניסתן של נשים לעולם העסקים שהיה שמור לגברים בלבד, מעלה לפיכך אצל הכותב את שאלת "וכל זאת לשם מה?" תחושתו המשתקפת מבין הדפים היא כי ללא האישה בתפקיד של מראה מעצימה הקיום הופך לטפל וחסר תוחלת: "מה כל כך מרנין בלהיות מנהל בנק? בלהשתתף בקרב" ("מה רוצה הגבר", 27). 
ומשהוסר מסווה האשליה של הכוח הגברי חש הגבר מסורס וחדל אונים:
 
זְקֹף./הַחְדֵּר./הַשְׁפֵּךְ./הוֹכַח./ האישה=העולם תובעת: "התבייש לך, פתאום לא עומד לך? אפס! אז מה אם אתה עייף – פרנס וזיין." בכל יום – מתוך העולם – מושמעות עבורו פרסומות-רדיו מטעם מכוני-ריפוי פרטיים לטיפול בביש-מזל (היא, המערכת הנשית-קפיטליסטית מפעילה אותו, הוא המנוצל, המונמך ומתוך כך, שוב, מפרנסה-חזרה, את המערכת)….
וכשלא יעמוד, יכיר הגבר באשליית כוחניותו-פעילותו (התפעלותו). יבקש לתקן מיד את אֱמֶת-הרפיסות במשימה אחרת, כלכלית מיסיונרית אמנותית צבאית טכנולוגית ("מה רוצה הגבר", 26).
 
פגיעת השחרור הנשי בגבריות גדולה עד כדי כך שהשאלה בדבר רצונו של הגבר נענית בסופו של דבר, במסה החותמת את הספר, במשאלת חידלון וחזון  של הרס רבתי. כך שהמסע שעובר הכותב בדרכו לבירור מצבו בעולם שחוקי המשחק שבו השתנו לבלי שוב מסתיים בפסיכוזת מוות. כאילו שאם אין ביכולתו לקיים את אשליית שליטתו בעולם אזי עדיף מותו והרס סביבתו.
אלא שתיאורו של בנימיני את הגבר המדמם ורסיס המראה בידו, העלה אצלי את השאלה כיצד עושים תיקון: כיצד שומרים על הגבר חי, נושם, מזיע ואוהב מבלי הצורך הכפייתי לכפוף את עצמנו אליו ולעקוד את נשיותנו למזבח האגו שלו, מצד אחד, וכיצד משכנעים אותו לעבור את מסע הגאולה של עצמו. מסע של שישחרר אותו מהצורך במראה המיפה שסיפקנו לנו עד עכשיו ויאפשר לו להבין שלהיות גבר משמעו (גם) להרגיש?