בטקס פרסי האקדמיה לקולנוע וטלוויזיה לשנת 2006 שנערך לאחרונה, כיכבה הסדרה "בטיפול" – סדרת טלוויזיה חכמה ומרתקת שהתכתבה עם המציאות הישראלית והאירה היבטים סמויים בה. אלא שלסדרה גם מספר נקודות כשל רציניות.

חדשנותה של הסדרה 'התבטאה בהושבתן של דמויות מקומיות על ספת הטיפולים והפניית זרקור למתרחש בנבכי נפשן. המינימליזם הרציני והמדוד שאפיין את הסדרה, כמו גם המבט הפנימי הנדרש לחשיבה והתעמקות, יצרו אלטרנטיבה רצויה לשטף של תשדירים ותוכניות המרדדים את נימי המציאות. "בטיפול", בניגוד לזרם הזה, העזה לקלף את מעטה ההגנה הקוצני שבצבריות ואפשרה התבוננות באלמנטים הנפשיים המעצבים את המציאות בעודם פועלים מתחת לפני השטח. התובנות אליהן הגיעו הדמויות – נעמה, ידין, איילה, אורנה ומיכאל – אפשרו גם לצופים לעבור תהליכי בירור עצמיים שלימוד וצמיחה אפשריים בצידם. אלא שלסדרה נקודת כשל רציניות שרצוי לתת עליהן את הדעת.
 
ידין כארכיטיפ הלוחם הישראלי
 
אחת הדמויות המרתקות ביותר "בטיפול", דמות שסיפורה האישי משיק לזה הקולקטיבי, היתה דמותו של ידין ירושלמי, טייס בחיל האוויר, שעבר משבר נפשי בעקבות הידיעה שפצצה שהטיל ברמאללה הרגה חפים מפשע. מעבר לסיפור האישי, דמותו של ידין מציגה מודל של גבריות צבאית הלוקה ביכולתה להרגיש, ומכאן נכונה לפגוע ב"אחר" ללא רחמים, גם במצבים של חפות מפשע. העובדה שדמותו של ידין מהווה שיקוף של ארכיטיפ הלוחם בחברה הישראלית, יצרה פוטנציאל לבדיקת הסיבות המבנות חוסר רגישות מסוכן מעין זה. היא חוללה, באמצעות המפגש הטיפולי, אפשרות להבין אופני התנהגות ופעולה נפוצים של דמויות מפתח בצבא ובפוליטיקה, וסימנה פתח להתעמקות אפשרית בסיבות ובהשלכות של הכוחניות המיליטנטית הישראלית.
הגורל שיחק אף הוא תפקיד: העובדה שהסדרה הוקרנה בערוץ השני על רקע מאורעות מלחמת לבנון השנייה עם דן חלוץ, כרמטכ"ל שהינו גם טייס, חידדה את העובדה שדמותו של ידין נסמכת על דמותו של חלוץ בכל מה שקשור בחוסר הרצון להודות בקיומו של הרגש ובנכונות לפעול בעוצמה מרבית גם בסביבה אזרחית.
 

ליאור אשכנזי בתפקיד דומה לזה של ידין "בטיפול": דמות הלוחם הישראלי המתמודד עם עבר השואה ב"ללכת על המים" – סרט שהציג אופציה של מרפא.
 
 
לאחר שחיל האוויר הפציץ מבנה בעיר עזה במטרה לפגוע בסאלח שחאדה, וגרם להרג של 14 אזרחים ובהם ילדים, צוטט דן חלוץ כאומר לטייסים שהשתתפו בפעולה: "חבר'ה, תשנו טוב בלילה… לא אתם בוחרים את היעדים ולא אתם בחרתם את המטרה במקרה שלפנינו… עשיתם בדיוק את מה שהונחיתם לעשות".
 
באותו ראיון אף הוסיף חלוץ, בתשובה לשאלת המראיינת על רגשותיו: "אם את בכל זאת את מאוד רוצה לדעת מה אני מרגיש כשאני משחרר פצצה, אז אני אומר לך: אני מרגיש מכה קלה באווירון, כתוצאה משחרור הפצצה…. זה מה שאני מרגיש".
 
ידין, טייס בחיל האוויר, טען, אחרי הפצצה ברמאללה אשר גרמה למותם של אנשים (בהם ילדים) חפים מפשע, שהוא ישן מצוין בהנחה שעשה "מה שצריך לעשות הכי טוב שאפשר.”
לשאלתו של הפסיכולוג ראובן דגן (אסי דיין), "מה זה הכי טוב", מסביר דיין בשיקוף לדבריו של חלוץ:
 
"הכי טוב זה אומר לפגוע במבנה הנכון. אם פגעת במבנה הנכון ורק היו שם האנשים הלא נכונים, אז אין בעיה. אני ישן כמו תינוק… זה לא משהו שיושב לי על המצפון… ההפצצה הזו ברמאללה זה סתם עוד יום בהיסטוריה הארוכה של ידין ירושלמי".
 
משואה לדכאון
 
אלא שאותה נכונות לפעול תוך פגיעה גם בחפים מפשע ללא נקיפות מצפון, אינה תולדה של רצון להרע בחזקת יש מאין. ובירורן של הנסיבות שהבנו צורת התנהלות שכזאת מהווה שלב מהותי במלאכת תיקון שהשלכותיו נוגעות גם במימד הקולקטיבי. כאשר מסכת ההגנה של גבריותו חסרת הרגשות של ידין מתחילה להיסדק בחדר הטיפולים, הוא מתגלה באנושיותו אותה הדחיק מהסביבה ומעצמו. הסיבות שהובילו לדיכויו של הרגש, כפי שהסדרה הצליחה לעמוד עליהן, קשורות למורשת שעוברת מאב לבן בשל טראומת עבר – ובמקרה של ידין, בדומה להבניה חברתית שכיחה כאן, בעקבות השואה.
 
הטיפול של ידין חושף את עברו של האב שנאלץ להתכחש לרגשותיו על מנת לשרוד, ולימד בתורו את בנו שלהרגיש משמעו להיות חלש ונשי. לאחר עשרות שנים של התנכרות לרגש, ידין מתקשה להתמודד עם רגשותיו בכוחות עצמו כאשר הם עולים מנבכי השכחה. אלא דווקא בנקודה קריטית זאת, שבה ידין, ועמו גם הצופים, יכול בעזרתו של הטיפול להשתחרר מנטל ההדחקה ותוצאותיה ההרסניות, בחרו יוצרי הסדרה לעבור ממצב של חשיפה וריפוי לזה של הענשה וכיסוי. במקום לרפא את ידין, ובכך גם לפתוח פתח להבנת התופעה של הדחקת הרגש הגברי, סיבותיה והשלכותיה האפשריות, ידין, כך נראה, נענש בהתאבדות, ואילו המסר של אביו בזכות ההדחקה מקבל את מלוא זמן המסך ללא התייחסות הולמת. מה חבל שמורשת עבר קולקטיבי של קורבן ששורד את התגלמות הרשע ומקשה בשל כך את ליבו, לא נדונה לעומקה במשבצת הראויה כל כך של "בטיפול".
 
מזרחים? לא בסדרה הזאת
 
אביו של ידין מילא את משבצת הזמן של בנו המת ושטח את תפיסת עולמו בפני הפסיכולוג ההמום והשותק – זאת תוך הערות משפילות ומלגלגות על המזרחים שהכירו את ידין. באופן דומה, הגזענות של האב היא נושא נוסף שהסדרה דייקה בהצגתו אך לא השכילה להעמיק במשמעויותיו. יש קשר בין מורשת העבר של יהודי אירופה כקורבנות שקיבלו יחס של נחותים ופחותים, לבין ההתנשאות של רבים מהם כלפי המזרחים. אלא שמאפיין נפוץ זה הובא כמות שהוא, ללא כל התעמקות ממצה בתבנית ההתנהגותית המפרנסת אותו.
 
בחירתה
של הסדרה להתעלם מאפשרויות הטיפול בבעיה של
ידין, כמו גם מהדיכאון הסמוי (תופעה המתוארת בספרו של טרנס רייל "אני לא רוצה לדבר על זה" וב"תסמונת פיטר פן" מאת דן קיילי) של אביו של ידין, סימנה את המקום הפצוע ממנו פעלה התוכנית ללא יכולת טיפולית.
 
היעדרה של יכולת טיפולית השתקף היטב גם בסוג של גזענות והדרה שהתבטאו בפריים הטלוויזיוני ההרמטי בלובנו. הסדרה אומנם השכילה להתייחס למוטיבים של ניצול מיני, השכיחים בחברה שלנו, ולהתוות דרך מוצא מהם. אך נקודת העיוורון שלה – שמתבטאת גם בחברה שלא השכילה להתגבר על הפערים החברתיים והתרבותיים ולהשתחרר ממוטיב כוחניות היתר – הנציחה את עצמה גם "בטיפול".
 
 
פורסם לראשונה באייל הקורא