חוק כבוד האדם וחרותו, מחוקי היסוד של מדינת ישראל, קובע שאין לפגוע בכבודו של אדם באשר הוא אדם. הבנה של זכות בסיסית זאת, בצד ההכרה במוגבלותה של המדינה לייצג נכונה את מגוון הדעות, התרבויות והערכים המתקיימים בה, יוצרות צפיה שהמדינה לכל הפחות תשכיל לא לפגוע בכבודים של הקהלים השונים המתקיימים בה. כל זאת נכון במיוחד במדינה שקמה ומתקיימת מתוך מסירות ואמונה של מייסדיה ותושביה. אלא שמבט על הדרך שבה מיוצגת המדינה במישורים שונים מראה שהאהבה, הרצון והמאמץ שהושקעו בהקמתה ובשמירתה של ארץ המולדת אינם מספיקים בכדי שהיא תקיים את חוק כבוד האדם ותדע כיצד לא לבזות את עצמה ואת אזרחיה.

כאשר משרד התיירות החליט לאחרונה לעודד את התיירות לישראל, הוא בחר לעשות זאת באמצעות השקת  אתר אינטרנט שבו טקסטים, תמונות וסרטון תדמית. הבעייתיות הבלתי נסלחת של האתר איננה טמונה בכך שמדובר בקמפיין פרסומי שבחר כמוטיב מרכזי למתג את ישראל בצורה מערבית כמקום של "FUN", או בכך שהאתר שנבנה אינו ידידותי לגולשים בו, אלא שכל אחד מדפי האתר וסרטון הפרסום הנלווה אליו מוכרים את ישראל באופן נלוז, תוך שימוש בדוגמנית המופיעה בתנוחות מפתות ובלבוש חושפני ושקוף.

הצגת גופה של הדוגמנית כאובייקט מיני תוך נטרולה מזהותה האנושית מובילה לאפיונה של ישראל כמרחב פיתוי מדומיין למחצה הקורץ למבקרים לבוא לבין רגליו הפסוקות לרווחה; מדינת ישראל בקמפיין זה אינה מוצגת כארץ שהכמיהה אליה נובעת מהמורשת הרוחנית, התרבותית וההיסטורית הייחודית לה, אלא כפנטזיה מינית של מתבגר.

שימוש ציני זה בגוף הנשי תוך ניתוקו מהמורשת הרוחנית נפשית שלו והצגת דמותה של ישראל כמקום הנעדר כל רוחניות ומפגש אנושי אמיתי, על ידי משרד ממשלתי המשתמש בייצוגים פורנוגרפיים פוגעניים ומעליבים כדי לתאר אותנו בפני העולם הרחב, מעידה על תפיסה כוחנית של המציאות כמרחב שנועד לכיבוש ושליטה. שכיחותה של הפרספקטיבה הקולוניאליסטית באושיות הממסד נחשפת לאחרונה בייצוג ממלכתי נוסף של מדינת ישראל.

תחושת הביזיון שהשרה עלי אתר התיירות הזכירה לי את המבוכה, הצער והכלימה אל מול הפגיעה שספג מוסד הנשיאות, ומכאן גם המדינה כולה, בעקבות האשמתו בתקיפה מינית של מי שתפקידו לייצג ולסמל את המדינה ולהשרות סביבו תחושה של הזדהות וכבוד.

מוסד הנשיאות ומשרד התיירות הינם שני מקומות ממלכתיים שונים שאחראים על ייצוג וסימול המדינה כלפי פנים וכלפי חוץ. אלא שאתר התיירות והאשמות שבהן נאשם מי שתפקידו לסמל את המדינה מסמנים בבלי משים את נקודת העיוורון הישראלית. אותו מקום נצלני שאנחנו מעדיפים לא לראות בעצמנו, אבל ביטוייו חוזרים וצצים במעשים המצביעים על חוסר כבוד כלפי נשים הנעשה לאור יום בפרהסיה. אותה תבנית התנהגות ישראלית שמשתקפת באותה בדיחה חבוטה על מי שגומר ורץ לספר לחברה, מבלי להבין את חרפת מעשיו. אלא שנשיאי עבר ואנשי ציבור בעבר ובהווה ממשיכים את מורשת הסקסיזם והניצול באין פוצה פה ואין מדבר; וכאשר מסורת ההדחקה וההשתקה נמשכת הופכים התנהגויות אלו לנורמות שכיחות ומובנות מאליו בקרבנו עד כי נדרש שינוי ייצוגי ומשמעותי שיאותת על הרצון המשותף לגברים ולנשים ללכת בדרך אחרת.

פורסם לראשונה ב- NRG