יום השואה, יום הזכרון ויום העצמאות החלים בזה אחר זה בפרק זמן של שבוע הם שלושה תאריכים שיכולים לשמש לחשבון נפש. חשבתי על המשמעות של התאריכים האלו וסמיכותם זה לזה כשהתבוננתי בתמונת פרסומת של בחורה חמושה במשקפי שמש הנושאת אקדח מכוון, ששובצה בין ידיעות שציינו את האירועים השונים של יום השואה.

הניגוד בין תמונת הפרסומת של הבחורה המיליטנטית החמושה באקדח הנראה טעון ומכוון למטרה, והתמונות האחרות בגיליון העיתון היה ברור: הם הביעו חמלה, עצב, אנושיות וכבוד, והיא הביעה  כוח, חוסר חמלה ומכניות.

בנרטיב של יום השואה קיימת הפרדה שרירה וברורה בין קורבן למקרבן, נרצח ורוצח. ההבדל בין הדמות הקרבית מכוסת העיניים והדמויות האחרות בעיתון שהיו של הקורבנות או של קרוביהם, גרם לי לחשוב על המרחק בין מה שמסמלת הדמות לבינם. חשבתי, שהדמות נושאת האקדח יכלה להתפס מחד כהתגלמות האידאה הנאצית של יהירות אכזרית ומצד שני אפשר לראות אותה כמי שמגוננת (באופן סמלי) על שאר הדמויות בדף, אקדחה מפנה כלפי תוקפן אפשרי העלול לשוב ולפגוע בהם.

את הנורא מכול מסמן יום השואה. יום הזיכרון המגיע מספר ימים אחריו, מסמן את מחיר הגבורה. הוא גם נושא סוג של הבטחה שהנורא מכול לעולם לא יקרה שוב. הכוח, הנשק, הידע והיכולת להשתמש בהם יכולים לשמש להגנה. מכאן גם אפשר להמשיך ולחשוב שתמונת הפרסומת – שיוצרת סוג של היפוך בבחירה בבחורה בפוזיציה שהינה בדרך כלל מאצ'ואיסטית  – מסמנת מהלך שלם שראשיתו במצב קורבנות והמשכו ביכולת ללחום אשר מובילה בסופו של דבר לעצמאות

ולא כך הוא.

משמעותה של עצמאות חורגת מהקיום הפיזי, הכלכלי והמדיני, ומעבר ליכולתה של המדינה להגן על עצמה. משמעותה של עצמאות טמונה ביכולת לקיים זהות, וזו בנויה על גיבוש תפיסה ערכית של המציאות.  

כל עוד הכוח מופיע כהבניה מרכזית לקיום במציאות הישראלית (בעקבות אירועי העבר והסכנות המוחשיות בהווה), הרי שבאופן פרדוקסלי המדינה נמצאת בסכנה לקיומה. שכן היא נמצאת במצב של הזדהות עם הגורמים המקרבנים, (סינדרום סטוקהולם), ומכאן שהיא סובלת מאובדן זהות. היהירות שבכוח עד מהרה משכרת, כך שלצד אובדן הקיום הרוחני-אנושי, נוצרת סכנה גדלה והולכת לפזיזות בשימוש במנגנונים האלימים של הכוח שבסופו של דבר במקום להגן על החיים עלולים להוביל לאובדנם.

התבוננות בשסעים ההולכים וגדרלים בחברה הישראלית בכל היבט קיים חושפת את קיומו של ריק זהותי. מלאכת כינון עצמאותה של ישראל לא תמה. היא רק מתחילה. משמעותה אינה ויתור על הכוח, אלא על טיפוח עולם ערכים אלטרנטיבי לדיכוטומיות על פיהן פועל הכוח.

     "אם אני אני בגלל שאני אני, ואתה אתה בגלל שאתה אתה, אז אני אני ואתה אתה. אבל אם אני אני בגלל שאתה אתה, ואתה אתה בגלל שאני אני אז אני לא אני ואתה לא אתה" (הרבי מפשיסחא ) 

 לקחי השואה לא הופקו בכך שלמדנו להגן על עצמנו. הם יופקו כאשר נייצר כאן מדינה חזקה שתבניות הבסיס שלאורן היא פועלת ומחנכת לא ינועו בין הפכים של שחור ולבן, טוב ורע, אלא יאפשרו מנעד רגשות ובחירות אנושיות שבבסיסן אהבה וחמלה.

ראו גם

http://www.notes.co.il/lir/31131.asp