כתבת השער הדרמטית של מוסף "הארץ" משישי האחרון, 17/12/10, ותמונת השער שדימתה כיתוב בצבע אדום על קיר: "למה אנחנו שונאים כל כך?" הותירה, במבט ראשון, רושם מבטיח. סיבה טובה, חשבתי, מדוע היה כדאי לא לחדש את המינוי ל"ידיעות" הצהוב והבלתי רציני – (ראו מוסף מירי בוהדנה) ולעבור לעיתון שמאפשר לחקור לעומק תופעה מרכזית בחברה הישראלית, שגילויי השנאה והאלימות שבה הולכים וגואים.

אלא שקריאה בכתבתו של אלון עידן, "כולם שונאים את כולם/צלילת עומק אל מחוזות השנאה בחברה הישראלית", גילתה דיון רדוד המדבר בשני קולות, ולוקה בעיוורון עצמי מעורר דאגה.

מצד אחד, הכתבה מציגה לכאורה שאלה כוללת על הישראליות. דבר הבא לידי ביטוי באמצעות שימוש חוזר בגוף ראשון רבים, בהתייחסות לשנאה כאל "משהו שקשה לנו לראות, שנמצא סביבנו כל הזמן והתרגלנו אליו, משהו שכבר איננו מבחינים בו מרוב שהפך לחלק מאיתנו", או בשאלת שאלות כוללנית כגון, "האם אנחנו סובלים מנרקסיזם" ודיבור אודות, "תת מודע קולקטיבי". תחושה זאת של כתבה הבאה לבחון תופעה אוניברסאלית לחברה הישראלית עולה גם מאימאז'ים שכללו שלל כתובות על קיר במגוון צבעים ופונטים שמעידים על שיוכים חברתיים מגוונים: "אני שונא את הפועל", "אני שונא שוטרים", "אני שונא שמנים", "אני שונא מזרכים", (כך במקור) "אני שונא אשכנזים!!!", "אני שונאת חרדים" ועוד.

מצד שני, קריאה מעמיקה מעלה שהכתבה אינה עוסקת בשנאה בהתייחסות לכלל קבוצות הציבור בישראל. ה"כולם שונאים את כולם"  עוסק למעשה בקהלים מובחנים, בהם מזרחים, אתיופים ודתיים המסומנים כמי שמלבים את השנאה:

קל לאתר גילויי שנאה ואלימות באזורים מוחלשים, בקרב שכבות סוציו-אקונומיות נמוכות, בפריפריות, בחברות של עולים חדשים. ואם ממשיכים לאורך אותו קו מובהק לכאורה, אז מתקיימת אלימות רבה יותר בקרב אנשים בעלי תפיסות פוליטיות ימניות, וגם בקרב מזרחים,  ואם רוצים ממש להצטמצם בקרב אוהדי בית"ר, ובקרב אתיופים, ובקרב מוכרי ירקות וכו'.

כלומר, מתוך הדיון האוניברסאלי והדוגמאות הכלליות עולות שובו ושוב דוגמאות ספציפיות, קטגוריאליות, העוסקות בקבוצות אוכלוסיה מובחנות שהמשותף להן הוא שאינן אשכנזיות. דיבור זה בשני קולות אופייני, כך עולה ממחקרה של אורנה ששון לוי, לשיח האשכנזי בישראל.

כדי לשמר את מעמדם המועדף בישראל, אשכנזים רבים משתמשים בשיח אתני כפול: השיח האחד מסמן גבולות אתניים, והאחר מוחק או מטשטש אותם הפרקטיקה הדיסקורסיבית של היבדלות ממזרחים על ידי סימון גבולות היררכיים משמרת את ההיררכיה התרבותי בין מי שנתפס כמערבי ובין כל מי שנתפס כלא מערבי. פרקטיקת מחיקת הגבולות, לעומת זאת, מאפשרת לאשכנזים להישאר קבוצה חברתית שקופה, לא מסומנת, ובכך לשמור על מעמדה בתור הנורמה האוניברסאלית" (מתוך "אבל אני לא רוצה לעצמי זהות אתנית; גבולות חברתיים ומחיקתם בשיחים עכשוויים של אשכנזיות", תיאורה וביקורת, 33, 101-129).

האם ז'וז'ו אבוטבול, אותו מביא עידן כדוגמא, הוא השדרן היחיד שמקדם שיח כוחני? – ממש לא; ראו, זהבי עצבני, (שטען למשל בשידור שראשי התיבות של המילה ש"ס יכולים להיות, "שרמוטות ספרדיות"). האם צעירים אתיופים הם הקבוצה היחידה שמפעילה אלימות? – לא ולא; מספיק להקליד "בני טובים" ולגלות את קיומן של חבורות אלימות של בנים מצפון תל אביב הנאשמות בגילויי אלימות ומעשי אונס.

גם החיפוש שעשה עידן באינטרנט וגילויי השנאה שהוא מביא מייצרים סימון חד צדדי של מזרחים כשונאי אשכנזים. כאילו שחסרות בפייסבוק קבוצת שנאה למזרחים, או קליפים סטריאוטיפיים המלבים שנאה כנגד מזרחים כקבוצה מובחנת (בהם שירים כגון " זהו זה – אל תתנו להם לגדול ולהיות ערסים"). כאילו מי שמפלים אותם ומדירים אותם, באופן עקבי ומוכח מחקרית, מאמצעי התקשורת ומרחבים ציבוריים נוספים בישראל (כמו למשל מועדונים) הם אשכנזים ולא מזרחים.

כדי להביא דוגמאות לשנאה יכול היה הכתב לצטט מתיאורי הרצח, האלימות ושנאת הנשים שזורה עורך המוסף, שי גולדן, בספרו, "המפצח", או לשמוע את הגיגיו על יעל בר זוהר ב"מחוברים". הוא לא היה צריך להרחיק ממוסף הארץ עצמו, ויכל לצטט מהטור של אביעד קיסוס המבקש "לראות זונות", או מזה של דאה הדר, שחוזרת על המילה "גמד" שוב ושוב  בהתייחסות לליהוק של אלעד לתוכנית "האח הגדול".

הדיון המוטה של עידן מתעלם מכך שכל גילויי השנאה והאלימות היו גבריים, ומכך ששנאה היא במידה רבה תוצר חברתי; שהיא נלמדת, ושיש לה סוכנים.

השיח האתני הסמוי שמנהל "הארץ" והדיבור בטון אוניברסאלי תוך אימוץ של מבט, ניטראלי בדוי, פועלים לייצר קו הפרדה בין ה"אנחנו" (גברים אשכנזים משכבות סוציו-אקונומיות גבוהות) ל"הם" ("עמך", שהם כל השאר). "הקבוצתיות של האשכנזים – אותו "אנחנו סמוי ומקוטע" כותבת ששון לוי, "נוצרת ומתעצבת לא באמצעות תכנים משותפים, אלא על ידי סימון גבולות בין ה"אנחנו" ל"אחרים", גבולות המסומנים בעוצמה ונמחקים בו בזמן…. מטרתם של דפוסי שיח אלא ליצור ולהצדיק הבדלים, ובה בעת להסתיר אותם או לגנותם". (שם, 110). הדיון על השנאה ב"הארץ" עוסק לפיכך בזהות.

קוראי העיתון המזרחים, הדתים או האתיופים מתבקשים לאמץ נקודת מבט סטריאוטיפית שיש בה בוז וגינוי סמויים למחצה כלפי קבוצת הזהות ממנה הם מגיעים; והשאר? – הם יכולים להרגיש טוב עם עצמם, ולבחור (כמו אלון עידן) לא להגיב כשגילוי שנאה מתרחש מול עיניהם בבית קפה בצפון השקט של תל אביב – שהרי נרטיב השנאה אינו קשור אליהם כלל, הלא כן?