על פורנוגרפיה, אלימות וגזענות בקטלוג פוקס
הדבר הראשון שבולט בקטלוג החדש של רשת האופנה "פוקס" הוא תפוצתו הנרחבת. מדובר בחוברת צבעונית ומושקעת המשלבת תמונות וטקסטים שמצאה את דרכה לכל בית בישראל; צורת חלוקה זו של עד לדלת יוצרת מצב שבו במסווה של קטלוג אופנה תמים, פורנוגרפיה, אלימות וגזענות הופכים לזמינים במתחמים שנחשבו פעם מוגנים; אני קופצת להורי. "תראי איזה יופי", אומר אחי ומצביע על הקטלוג. אני נוסעת לדרכי ורואה מבעד לחלון הרכב שתי ילדות, בנות אולי שמונה, מחזיקות את אותו קטלוג. מאוחר יותר, אני מזהה אותו מונח בין חוברות על שולחן במתנ"ס. כשאני מגיעה הביתה, חושבת שהותרתי את השיקוץ מאחור, אני מוצאת אותו ממתין על מפתן דלת ביתי. החלטתי לא לדחות אותו על הסף ולהתבונן בתכנים ובתמונות במבט ספרותי.
עיון קצר בקטלוג מגלה שהוא מדמה סיטואציה של חבורת ישראלים המבלים בחופשה בברזיל: רוקדים סמבה, יושבים בפאב, הולכים לגלוש, מטיילים
על החוף או הולכים לבריכה. העובדה שמדובר בצעירים יפים ונון שלנטים ובטקסט הכתוב בסלנג הקורץ לקוראים צעירים מלמדת על כך שהקטלוג לוקח על עצמו תפקיד של מכונן זהות. התפקיד תקף במיוחד ביחס לצעירים המחפשים מודלים לחיקוי ולהזדהות. אלא שכינון הזהות שמציע הקטלוג הוא מסע קולוניאלי אלים ומבזה שמתקיים בשלוש רמות. ברמה הראשונה מדובר בכיבושו של הגוף הנשי, דבר המתבטא לא רק בתמונות המציגות נשים צעירות בשלל תנוחות פרובוקטיביות, לבוש מינימאלי ומבט מזוגג בעיניים, אלא גם בטקסטים המתייחסים לנשים כאל אובייקטים מיניים. הרמה השנייה של הכיבוש – אלימות ומיזוגיניה – משתקפת בטקסטים השזורים בקטלוג. בין שפע ההגיגים והעצות ניתן למצוא למשל משפטים כמו "אהבה זה כואב" – הוראות ההכנה לבובת וודו קטלנית, ושיחון "משעשע" להתנהגות רצויה של נערה המותקפת על ידי "שודדים", "עניים", "זאבים בודדים", ו"יהודים".
אולם המוטיב המקומם ביותר בקטלוג הוא היותו מוצר גזעני, שעושה הבחנה ברורה בין גוף לבן לגוף שחור. ניתן לראות את זה בתמונת הכריכה, שכמו נגזרה מתוך ספר בקורת פוסט-קולוניאלי המדגים ויזואלית כיצד המערב מנצל ומשעבד את הגוף השחום לצרכיו. הצבתה של דוגמנית לבנה (יעל בר זוהר) במרכז התצלום בלבוש מלא, כששתי ברזילאיות שחורות ניצבות משני צידיה בלבוש מינימאלי, מלהקת אותה לתפקיד הסובייקט ומקצה לשתי הנשים שחומות העור תפקיד של אביזרי קישוט אקזוטיים. בגב הכריכה, יופיעו כבר רק איברים מגופן של שתי הנשים הכהות. אווירת הכיבוש, השוביניזם והגזענות שמגלמות התמונות מוצאת את דרכה גם לטקסט שיוצר אנלוגיה בין גופן של הברזילאיות לסטייקים: "אחרי שכבשנו את מכסיקו קיבלנו תיאבון. כזה שרק חתיכה עסיסית כמו ברזיל יכולה להשביע…. אנחנו אוהבים את הבשר שלנו שזוף, ואתם?" תפקידו של הגוף הנשי השחום בקטלוג מחוזק גם בטקסט כגון זה המכוון לצעיר הישראלי המבקש "להכניס ברזילאית למיטה בחמישה צעדים" כשהוא מייעץ "הימנע מקשר עין ותתמקד בפלג הגוף הרלבנטי."
אבל מעבר לתפקיד אותו מייעד הקטלוג לנשים הברזילאיות ישנו התפקיד המיועד לברזיל עצמה. שכן מסע כינון הזהות של החבורה הישראלית הנעשה בארץ מעורבת שבה מצולמים תושביה השחורים בלבד, הוא מסע הלבנה, כלומר השגה של תחושה של אירופאיות, ועליונות אל מול הכהות "הפרימיטיבית" סביב. כנראה שעתה, במאה העשרים ואחת, כשהמזרחים בארץ קצו במקצת במלאכת ההלבנה של האוכלוסייה האשכנזית, נדרשים אתרים "אקזוטיים" יותר לייצר תחושה של לובן בחבורת הצעירים (שאולי אף כוללת דוגמן או דוגמנית מזרחיים). ואכן האחידות והחיוכים המלווים את הקטלוג מרמזים שהמשימה הצליחה: הזהות המחודשת של "החֵבְרה" לבנה להפליא ומוכנה לשעתוק במוחות הצעירים שמוכנים לרכוש את המוצרים שיהפכו אותם ללבנים. תופעות הלוואי של ההלבנה (אלימות, גזענות והתנשאות) בטח שוות את זה.
בתור מזרחית, חורה לי שהמאבק הפנימי של מזרחים בתוך ישראל למניעת אפליה נשכח לחלוטין כשהם באים במגע עם ערבים או עם העולם השלישי.
תמיד יש מישהו יותר כהה ממך להתעמר בו.
זאת אידיאולוגיה רבת שנים של הרשת. אני יודע שאין לזה כל השפעה ממשית אבל ביתנו הקט מחרים את הרשת הזאת ששמה לעצמה מטרה להתפרסם דרך מוטיבים מיניים: נשים, ילדים וכו'.
שלומית ליר, מעבירה ביקורת נוקבת וצודקת על מדיניות הפרסום של חברה המשפילה ומבזה נשים בכלל ונשים כהות עור בפרט על מנת למשוך תשומת לב למוצריה ולהגדיל את רווחיה. בחברה שבה ניצול נשים ואלימות כנגדן הן תופעות שכיחות עד כאב, מחובתנו לא להסכים עם מדיניות מסחרית המשפילה הזאת.
שלום
בנושא האמור פניתי למשטרה עם הקטלוג ומכתב שניסחתי בו הוכחתי כי יש עבירה על חוק הגנת הצרכן האוסר רמיזות מיניות בפרסומת.
המשטרה דחתה אותי.
אני מתכוון להמשיך עם זה.
אורן
הוספת תגובה
תגיות
הכי מוגבים
הכי נצפים