האופן שבו חברה בוחרת להציג ולאפיין את התינוקות שלה יכול ללמד דבר מה על הפחדים, החרדות והתקוות שנושאת חברה זאת ביחס לעתיד. העובדה שרוב התינוקות בפרסומות ישראליות הינם בהירי עור אינה מנבאת טובות.

כותרת המפגש של מרכז פרס לשלום – "בין הקפאה להרחבה, בין פינוי ליישוב במדינה הפלסטינית – מה בעתיד
ההתנחלויות?" – נשמעת עדכנית, אבל עד כמה אפשר להתרשם ברצינות ממרכז שמדיר מחצית מהאוכלוסיה?

הצפייה מעיתון יומי לכבוד בסיסי כלפי קוראיו אמורה להיות דבר של מובן מאליו, אלא שמתברר שבכל הנוגע לנשים, במערכת מוסף 7 ימים של ידיעות חושבים אחרת, כפי שניתן לראות מהמוסף המחפצן ונעדר הכבוד עם תמונת השער של מירי בוהדנה ההרה והמעורטלת למחצה.

הבקשה למגישה מזרחית לתוכנית ים תיכונית מוצדקת בחברה שבה נשים מזרחיות הנן בחזקת נעלמות ממסך הטלוויזיה, רק חבל שנרי לבנה לא רואה את זה גם ככה.