הכתבה "כולם שונאים את כולם/צלילת עומק אל מחוזות השנאה בחברה הישראלית" בהארץ היא דוגמא לטקסט שמדבר בשני קולות: מצד אחד מתיימר לעסוק בתופעה כללית בחברה בישראל באמצעות שימוש במילים כמו "כולנו", מצד שני, טווה גבולות ברורים בין קבוצות שונות בחברה ומסמן מזרחים, דתיים ואתיופים כדוגמא לקבוצות נגועות בשנאה ואלימות.

והנה קטעים מתוך ההקדמה שכתבתי לאנתולוגיה "לאחותי, פוליטיקה פמיניסטית מזרחית" שיצאה לאור בהוצאת בבל כפרויקט של תנועת אחותי למען נשים בישראל.
אני מעלה את זה לאתר כעת כסוג של מענה מפורט לכמה מקטרגים שניתקלתי בהם לאחרונה שמחו כנגד "הוצאת השד העדתי מהבקבוק" כאשר סוגיות המזרחיות עלתה לשולחן הדיון.

במהלך מלאכת עריכת הספר נתקלתי לא פעם בשאלה – שנשאלה לעתים מתוך איתותי מצוקה ותרעומת – לשם מה נדרשת אנתולוגיה פמיניסטית מזרחית? אפשר להבין את השאלה הזאת. הרי ארצות המוצא של נשים המשויכות קולקטיבית לקטגוריה "מזרחיות" – מרוקו, תימן, פרס, עיראק, טוניס – …