הכתבה "כולם שונאים את כולם/צלילת עומק אל מחוזות השנאה בחברה הישראלית" בהארץ היא דוגמא לטקסט שמדבר בשני קולות: מצד אחד מתיימר לעסוק בתופעה כללית בחברה בישראל באמצעות שימוש במילים כמו "כולנו", מצד שני, טווה גבולות ברורים בין קבוצות שונות בחברה ומסמן מזרחים, דתיים ואתיופים כדוגמא לקבוצות נגועות בשנאה ואלימות.

מאמרו של יצחק לאור בהארץ, אודות האנתולוגיה הביוגרפית שערך דן אלבו על שירת מירי בן שמחון, עוסק למעשה בהוקאתו של המזרחי, אותו תופס לאור כמסמל של היהודי הישראלי, על השלילי שבו.