לפני כמה שנים קניתי בשוק הפשפשים תמונה עליה רקומים במלאכת מחשבת דמויות סיניות. מסגרת העץ המאובקת ובד המשי החרוך בשוליו, גרמו לי לחוש חוסר נוחות, כך שעשיתי את דרכי למכונית בתקווה שאף אחד לא יתעמק בתמונה שאחזתי בידי. אלא שיכולת ההערכה של סוחרי העתיקות על פניהם חלפתי הייתה עמוקה מזו שלי. אני בחנתי את המסגרת והם התבוננו בתוכן. את המבטים המזלזלים מהם יגורתי החליפו מבטי התפעלות מהרקמה האומנותית וגם כמה בקשות לרכישת התמונה בסכום גבוה מזה ששילמתי. החוויה הזאת, שמסמלת את הקלות בה ניתן להפחית בשוויו של דבר עתיק ויקר ערך, …

כאשר התבוננתי ביום שישי האחרון בפרסומת של ג'ייד וסיליט בנג שהופיעו באקראי על המרקע בזו אחר זו, נזכרתי בסרט מתח בו צפיתי כילדה.
הסרט מספר על בלשים שעקבו אחר אישה בעלת זהות לא ידועה שהסתתרה מאחורי מסיכות שונות. בסופו של דבר האישה נהרגת, אלא שזהותה אינה מתגלה גם אז: מה שמתברר לבלשים שמיהרו להסיר את המסכה הוא שאין מאחוריה פנים. לפי תסריט המסתורין לא היה מדובר באישה, אלא ברוח; מישהי חסרת פנים שזהותה נשארת עלומה. סצנת הסיום הילכה עלי אימים זמן רב. כמה מפחיד ומסוכן להיות חסרת זהות בעולם, עבד …

 
יתכן שאחד הסימנים לשקיעתה של תרבות היא היעלמותה של הבושה – אותה יכולת הבחנה בין מה שראוי להיות מוצג לעין כול על מרכז הבמה ומה שראוי לו להשאר מוצנע מהעין. מה שמטריד את מנוחתי בימים האחרונים הם שני ייצוגים פורנוגרפיים בוטים שהופיעו במקומות בהם ציפיתי להם הכי פחות: הדיזנגוף סנטר ומוסף הארץ.
 
בסילבסטר ארגנו עיתון העיר והדיזנגוף סנטר מסיבה לשנה החדשה. נשאיר לרגע בצד את סיבת החגיגה ואת האירוניה מהגדרת "התגשמות משאלות"  של מארגני המסיבה כשופינג לילי בחנויות הסנטר, מה שקומם אותי במסיבה הזאת היתה מודעת הקמפיין שלה. המודעה בה ככבה …

הפרסומת של חברת פלאפון לקראת חג החנוכה מדגימה את האופן שבו חברה מסחרית בעלת סממנים קפיטליסטיים גלובליים משתמשת במאפייני המורשת הישראלית-יהודית באופן המפרק אותם מזהותם הייחודית.
במרכזה של הפרסומת שנועדה לבשר לחברי הרשת הטלפונית שהם זכאים לשלוח מסרונים חינם בחג הקרב, דמותו של ילד המנסה למכור סופגניות מדוכן בפינת רחוב. מעברו השני של הדוכן חולפים עוברים ושבים, בצעיפי סתיו, ביניהם גם ילדה בלונדינית עם כתר נר חנוכה לראשה שאומנם מביטה עליו, אבל ממשיכה בחיוך לדרכה. לא היא, ולא אף אחד אחר מהאנשים שחולפים ברחוב אינו ניגש לדוכן וקונה מהסופגניות. בדומה …

 
 
חוק כבוד האדם וחרותו, מחוקי היסוד של מדינת ישראל, קובע שאין לפגוע בכבודו של אדם באשר הוא אדם. הבנה של זכות בסיסית זאת, בצד ההכרה במוגבלותה של המדינה לייצג נכונה את מגוון הדעות, התרבויות והערכים המתקיימים בה, יוצרות צפיה שהמדינה לכל הפחות תשכיל לא לפגוע בכבודים של הקהלים השונים המתקיימים בה. כל זאת נכון במיוחד במדינה שקמה ומתקיימת מתוך מסירות ואמונה של מייסדיה ותושביה. אלא שמבט על הדרך שבה מיוצגת המדינה במישורים שונים מראה שהאהבה, הרצון והמאמץ שהושקעו בהקמתה ובשמירתה של ארץ המולדת אינם מספיקים בכדי שהיא תקיים את חוק …

במבט ראשון נראה כי הפרסומת של דאב עושה צעד נוסף בשחרור האישה ממגבלות וסטראוטיפים כובלים של יופי נשי בהציגה בקמפיין רבתי נשים שאינן זוכות בדרך כלל לשטח פרסום כה נרחב: נשים מלאות, בוגרות, מנומשות ושטוחות.
אלא שבנוסף לפגמים שמצא יאיר טרצ'יצקי בהבניה הרדודה והמלאכותית של נשיות אמיתית בקמפיין הזה, מרגיז שארבעת הנשים שנבחרו להריץ אותו הנן בהירות עור ואף אחת מהן אינה בעלת חזות שחומה.
 
מסתבר שבישראל שגם כאשר המפרסמים מעוניינים לנתץ סטראוטיפים לעוסים של יופי נשי, הם אינם מסוגלים להתגבר על אותו "קו ההפרדה" לבן, סמוי אך נוכח, שדוחק אל מחוץ …

בימים אלו של אחר מלחמה, לאחר שהפגזים נפלו וגם הכתבות על אנשים שאוספים את שאריות המתכת של טילי החיזבאללה הספיקו כבר להשכח, מתעוררים המשטרה והאגף לבטחון פנים ויוצאים בתשדיר טלוויזיוני המזהיר את האזרחים מפני רקטות שלא התפוצצו ופריטי מתכת חשודים שעדיין מצויים בצפון הארץ ובישובי קו העימות.  במבט ראשוני נראה כי תשדיר האזהרה מעיד יותר מכול על האופן שבו רשויות אלו, בדומה למרביתם של יתר המוסדות הממשלתיים המופקדים על בטחון הפנים, פועלים בהשהיה ובעיכוב העומדים בניגוד לחפזון ולפזיזות ששולטים בכל הנוגע להחלטות מדיניות.  אבל מה שצורם בתשדיר אינו רק האיחור …

פרסומת זו של אורנג' שונה ממגמה מתמשכת של פרסומות שמציגות מיניות בילדות בנות עשר. הילדות בפרסומת הזאת הן בעלות מבנה גוף ממוצע, גופן אינו חשוף (הן יושבות עם הגב לצופה כשהן לבושות בגד ים שלם) ואינו משדר מיניות. הן נראות ילדות ישראליות, ולא בלונדיניות סקנדינביות. 
 

הצמות של האחת, השיער הפזור טבעי של השניה, השרשת ההפוכה עם הלב כמו גם הכיתוב מרמזים על משהו כנה ואמיתי משהו תמים שאפשר להתרפק עליו. בקיצור, פרסומת המהווה משב רוח רענן בעולם שבו הרבה פרסומות משדרות ציניות וניכור קיומי.

מסע הפרסומת המקניט של סופר-פארם לרגל המונדיאל, עם גרסאות ההודעה בסגנון "שמעון, שהשוער של אקוודור יכין לך קפה, אני בסופר-פארם, גלי" שהודבקו על תחנות האוטובוסים והקמפיין הטלוויזיוני שנלווה להן, לא עורר אצל ארנה קזין במאמר "לא יכולות להפסיק," את המחאה הצפויה. במקום זאת, קו מחשבתה מהדהד את זה של הפרסומאי, ביצירת פרלליות בין מסע הקניות ה"נשי" לצפיה במשחקי המונדיאל ה"גברית":
במחשבה שנייה, אולי, בעצם, הפרסומאים של סופר-פארם יודעים על מה הם מדברים. אולי קניות אצל נשים הן מה שכדורגל הוא לגברים, ואף חמור מכך. אולי צפייה במשחקי המונדיאל היא לגברים …

הדבר הראשון שבולט בקטלוג החדש של רשת האופנה "פוקס" הוא תפוצתו הנרחבת. מדובר בחוברת צבעונית ומושקעת המשלבת תמונות וטקסטים שמצאה את דרכה לכל בית בישראל; צורת חלוקה זו של עד לדלת יוצרת מצב שבו במסווה של קטלוג אופנה תמים, פורנוגרפיה, אלימות וגזענות הופכים לזמינים במתחמים שנחשבו פעם מוגנים; אני קופצת להורי. "תראי איזה יופי", אומר אחי ומצביע על הקטלוג. אני נוסעת לדרכי ורואה מבעד לחלון הרכב שתי ילדות, בנות אולי שמונה, מחזיקות את אותו קטלוג. מאוחר יותר, אני מזהה אותו מונח בין חוברות על שולחן במתנ"ס. כשאני מגיעה הביתה, חושבת …