סרטו הדוקמנטרי של מוטי חייבי, קאטוי, שהוצג במסגרת פסיטבל דוק-אביב בסינמטק מתמקד בלהקת קברט המורכבת משמונה לייד בויז החיות יחדיו בחווה בפאתי צ'אנג מאי, בתאילנד.  הצפיה בסרט המתעד את חוויותיהן של חברות הלהקה העושות חזרות להופעה בפיג'מות פרחוניות, מופיעות מול קהל בשלל תלבושות מוטרפות, יוצאות לדייטים, צופות בתחרויות יופי ומשוחחות על זהותן הגברית-נשית, מעלה את השאלה מה עושה את האישה אישה ומה עושה את הגבר גבר. עד כמה הגדרות הגבר והאישה הן ביולוגיות ועד כמה הן קשורות להבניות חברתיות.
                                                                     

 
 
הסרט המפלרטט במרומז עם רעיון הסירוס הגברי ומביע סוג של …

 
 
במאמר הקודם, "דבר איתה, לא אליה", בחרתי להתמקד בתופעת השוביניסט הרגיש בסרטו של אלמודובר. הסיבה לכך היא שאנו הנשים חשופות תדיר למסרים/תסריטים שאנו מפנימות בלי משים, ואשר מציגים לתת-מודע שלנו צורת התנהלות של שליטה על דמות רדומה כצורה של אהבה. מדובר במסרים המציגים דמות נשית ישנה/מנומנמת, אשר מחלחלים באמצעות אגדות כמו היפיפה הנרדמת או שלגיה, כינוי חיבה כגון "בובה" ושירים כגון "כשאת בוכה את לא יפה". למרבה הצער נשים רבות חיות וריאציה של התסריט הזה מבלי לדעת את זה כלל. כל אחת מאיתנו מכירה מישהי שהרדימו אותה. מישהי שמחכה שנסיך …

 
סרטו של נסים מוסק, "מי אתה מרדכי ואנונו?",  הוא מסע ההתחקות מרתק המאפשר לצופים לחשוב שוב על מה שנתפס במבט ראשון כמובן מאליו. הסרט מציג את סיפורו הפרטי של ואנונו, ולמעשה נוגע בתמונת המצב הגדולה של הדברים; במציאות שבה אדם אחד משמש כנגטיב למערך הכוחות של חברה שלמה. מעבר לסוגיה האידיאולוגית בעד ונגד הסודיות האופפת את קיומו של הכור, ולשאלות המשפטיות בנוגע לחטיפתו (החוקית או לא) של ואנונו, הסרט משקף את החברה הישראלית בנקודת התורפה שלה, בחוסר מסוגלותה להתמודד עם מי שהאנטי שבו הביא אותו למרוד ולבעוט במכלול הערכים הישראלים-יהודיים: …

 
באופן הכרתי חתמתי כבר מזמן על הרעיון שכל גוף יפה כשלעצמו. אבל הבנה תודעתית איננה כחוויה קולנועית. לראות בחורה מלאה על המסך לאורך סרט שלם מהווה סוג של הלם קולנועי שמחדד את העובדה שקשה מאוד להתנתק מהתהליך המתמשך של ההבניה הקולקטיבית של הגוף הרזה כגוף היפה. אל מול תקשורת השבויה בקונספציות אחידות על הטוב והיפה מגיע סרטה של פטרישיה קרדוסו, "נשים אמיתיות" על פי תסריט של ג'וזפינה לופז, ומנפץ את תבנית "המראה הנכון" על ידי התמקדות המצלמה בגוף שבמציאות נחשב לרגיל אך במדיה הקולנועית מאופיין בדרך כלל כחריג. לשם כך …

 
לפני שצפיתי בסרטו החדש והיפיפה של דרור שאול "אדמה משוגעת", נאמר לי שהוא אודות הסכסוך הישראלי-פלסטינאי. אחרי הצפייה בסרט, המציג על רקע חיי הקיבוץ של שנות השבעים את סיפור התבגרותו הכואב של דביר, ילד שמצבה הנפשי של אימו הולך ומתדרדר במהלך שנת הבר מצווה שלו, הבנתי שהטעות נבעה מקישור "טבעי" בין המושג "אדמה" והמאבק על גבולות הארץ. למרות שנופי הקיבוץ שהוצגו בסרט ושלל הדמויות הרבגוניות שפועלות בו אינם תבנית נוף המולדת שלי ושל רבים אחרים, הסרט גרם לי לחשוב שהמאבק הקיומי על הגבולות משכיח יותר מדי פעמים את הכשל הבסיסי …

 סרטו של אלמודובר, "דבר אליה", הוא סרט מקסים שמהווה מבחן טוב ללימוד תופעת השוביניזם  אצל הגבר הרגיש. לכאורה הגבר הרגיש מייצג מודל מתקדם של גבריות. הוא נותן לצד הנשי שבו ביטוי: הוא רומנטי, הוא יכול להתרגש עד דמעות ואפשר לדבר איתו על נושאים רבים מבלי שיכנס לויברציות מאיימות. נראה כי לעומת המודלים הגבריים האחרים (כגון הקשוח, הקרבי וכו'), המשמשים קן חמים לתסריטים שוביניסטים בהם הגבר הוא החזק, המחליט והקובע והאשה היא יצור חלוש המהנהן בהסכמה לדעותיו, מהווה הגבר הרגיש מודל אלטרנטיבי רצוי למערכת יחסים המאפשרת דיבור, שיתוף וכבוד הדדיים.  אלא שאם …

טולסטוי, בפתיח ל"אנה קארנינה," טען כי "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה לפי דרכה." באופן אישי, הייתי הופכת משפט זה לצדו השני. פניו של האושר כה רבות, כולן יפות ונעימות ואילו לאומללות אך כמה מלבושים דלים. העיקרי שבהם, מלבד העוני, כך תוכל להעיד כל אישה שביעית בארץ, היא זו הנוצרת כשהכוח נכנס לחיק המשפחה במכות, השפלות ואיומים.
החיים בצל זוגיות אלימה הוצגה בקולנוע, בדרך כלל, באופן חד ממדי בצבעי שחור-לבן. לא כך הוא הדבר ביצירת המופת של הבימאית הספרדייה איסיאר בויאין, "קח את עיני," המציגה …

אחרי שכבר הורגלנו לראות את הדברים מוגדלים מבעד לעדשות מצלמה טלוויזיוניות וקולנועיות, שהפכו את העולם לנוצץ ומפואר יותר עד שאנו כמעט מתוכנתות לצפות לכך שחיינו יהיו סאגת ענק עם שאלות של חיים ומוות, עושר עצום, יופי נוצץ ומוקפד וכמובן אהבה קולוסאלית, בא סרטו של במאי מתחיל בשם טום מקארתי וגורף הצלחה בעודו מתרכז בדברים הקטנים והבלתי הוליוודיים שבחיים.   השאלה איך יוצרים סרט גדול על נושא קטן ואנושי של הקשיים והבדידות שבחיי היומיום בשולי החברה, נענית בסרט באמצעות המחשה ישירה בדמותו של גיבור הסרט, פין מקברייד, גמד בגובה מטר שלושים. המחשה …

הצצה למחוזות הדמיון מאפשרת לעיתים קבלת תשובות לנושאים בוערים, תוך כדי בחינתם של הבניות חברתיות המשפיעות על סף ההכרה הקולקטיבי. הצפייה בסרט "סופרמן חוזר", ממחישה ומחדדת את הסכנה הטמונה בפנטזיה גברית שכיחה שעיקרה כוח-על המאפשר לפתור כביכול כל בעיה.* מי אם לא סופרמן, דמות הארכיטיפ של המציל האולטימטיבי המבוססת על בריחה ממציאות חיי היום יום,* יכול להמחיש את המחיר הסופי של מימוש פנטזיית כוחניות היתר?
במקרה של קלארק קנט – שהעדרותו בחמשת השנים בהן יצא את כדור הארץ עברה מבלי משים במערכת העיתון בו הוא עובד – הבריחה לעולם הפנטזיה היא …