פרסומת זו של אורנג' שונה ממגמה מתמשכת של פרסומות שמציגות מיניות בילדות בנות עשר. הילדות בפרסומת הזאת הן בעלות מבנה גוף ממוצע, גופן אינו חשוף (הן יושבות עם הגב לצופה כשהן לבושות בגד ים שלם) ואינו משדר מיניות. הן נראות ילדות ישראליות, ולא בלונדיניות סקנדינביות. 
 

הצמות של האחת, השיער הפזור טבעי של השניה, השרשת ההפוכה עם הלב כמו גם הכיתוב מרמזים על משהו כנה ואמיתי משהו תמים שאפשר להתרפק עליו. בקיצור, פרסומת המהווה משב רוח רענן בעולם שבו הרבה פרסומות משדרות ציניות וניכור קיומי.

 סרטו של אלמודובר, "דבר אליה", הוא סרט מקסים שמהווה מבחן טוב ללימוד תופעת השוביניזם  אצל הגבר הרגיש. לכאורה הגבר הרגיש מייצג מודל מתקדם של גבריות. הוא נותן לצד הנשי שבו ביטוי: הוא רומנטי, הוא יכול להתרגש עד דמעות ואפשר לדבר איתו על נושאים רבים מבלי שיכנס לויברציות מאיימות. נראה כי לעומת המודלים הגבריים האחרים (כגון הקשוח, הקרבי וכו'), המשמשים קן חמים לתסריטים שוביניסטים בהם הגבר הוא החזק, המחליט והקובע והאשה היא יצור חלוש המהנהן בהסכמה לדעותיו, מהווה הגבר הרגיש מודל אלטרנטיבי רצוי למערכת יחסים המאפשרת דיבור, שיתוף וכבוד הדדיים.  אלא שאם …

טולסטוי, בפתיח ל"אנה קארנינה," טען כי "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה לפי דרכה." באופן אישי, הייתי הופכת משפט זה לצדו השני. פניו של האושר כה רבות, כולן יפות ונעימות ואילו לאומללות אך כמה מלבושים דלים. העיקרי שבהם, מלבד העוני, כך תוכל להעיד כל אישה שביעית בארץ, היא זו הנוצרת כשהכוח נכנס לחיק המשפחה במכות, השפלות ואיומים.
החיים בצל זוגיות אלימה הוצגה בקולנוע, בדרך כלל, באופן חד ממדי בצבעי שחור-לבן. לא כך הוא הדבר ביצירת המופת של הבימאית הספרדייה איסיאר בויאין, "קח את עיני," המציגה …

אחרי שכבר הורגלנו לראות את הדברים מוגדלים מבעד לעדשות מצלמה טלוויזיוניות וקולנועיות, שהפכו את העולם לנוצץ ומפואר יותר עד שאנו כמעט מתוכנתות לצפות לכך שחיינו יהיו סאגת ענק עם שאלות של חיים ומוות, עושר עצום, יופי נוצץ ומוקפד וכמובן אהבה קולוסאלית, בא סרטו של במאי מתחיל בשם טום מקארתי וגורף הצלחה בעודו מתרכז בדברים הקטנים והבלתי הוליוודיים שבחיים.   השאלה איך יוצרים סרט גדול על נושא קטן ואנושי של הקשיים והבדידות שבחיי היומיום בשולי החברה, נענית בסרט באמצעות המחשה ישירה בדמותו של גיבור הסרט, פין מקברייד, גמד בגובה מטר שלושים. המחשה …

פגשתי את זבא שכיב כשבקרה בבית תנועת אחותי. היא הרשימה אותי כאישה אמיצה מאוד. שונה. מי שלא מפחדת להגיע למקומות אפלים וחדורי מלחמה ולחזור כדי לספר לעולם על מה שמתרחש שם. למרות שבית אחותי שוכן בדרום ת"א, מקום של עוני ומסכנות, ולמרות שהמצב הפוליטי בבואה לא היה מרנין, שכיב דיברה על ישראל כעל מקום בטוח ועשיר ביחס למקומות בהן היא בקרה.
עכשיו בשעת מלחמה, אני מהרהרת שוב על מה שספרה, ועל ספרה שמתאר מלחמות בעין נשית שמבקשת לשרוד. להלן הפרק הראשון.
 
פרח-מגדים ואחות-כֶּתֶם באפגניסטן לכל שם כמעט יש משמעות. של שירין-גול היא פרח-מגדים. אך …

 
מודעה שתפסה את עיני, בעיתון הארץ בשרה ש"מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים" ו"מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה" מארחים כנס בנושא "העימות עם חיזבאללה והשלכותיו" באוניברסיטת תל-אביב. הכנס עוסק בכוחות העיקריים המשפיעים על האזור ודן במציאות לאחר המלחמה. אלא שלמרות שמדובר בנושאים חשובים, שיש מקום לדון ולברר אותם, ברי לי שלא ניתן ליצור דיון ממצה ומעמיק בנושא המלחמה וביום שאחריה כאשר כל הדוברים בכנס, שמונה במספר, הם גברים.
 
הגיע הזמן להבין שהעובדה שאנחנו מוצאים עצמנו חשופים בעורף, אחרי שישראל משחר ימיה נמצאת באיומים קיומיים, קשורה בין השאר לכך שהפרדיגמות המחשבתיות …

הצצה למחוזות הדמיון מאפשרת לעיתים קבלת תשובות לנושאים בוערים, תוך כדי בחינתם של הבניות חברתיות המשפיעות על סף ההכרה הקולקטיבי. הצפייה בסרט "סופרמן חוזר", ממחישה ומחדדת את הסכנה הטמונה בפנטזיה גברית שכיחה שעיקרה כוח-על המאפשר לפתור כביכול כל בעיה.* מי אם לא סופרמן, דמות הארכיטיפ של המציל האולטימטיבי המבוססת על בריחה ממציאות חיי היום יום,* יכול להמחיש את המחיר הסופי של מימוש פנטזיית כוחניות היתר?
במקרה של קלארק קנט – שהעדרותו בחמשת השנים בהן יצא את כדור הארץ עברה מבלי משים במערכת העיתון בו הוא עובד – הבריחה לעולם הפנטזיה היא …

 
 דוח הצללים שהוגש השנה לוועידת האו"ם, שמקבצת דיווחים מ134- מדינות, על מצב הנשים בהן, חושף בעייתיות גוברת במעמדן של נשים בחברה הישראלית.
 
הדוח מגלה שהאפליה בחברה הישראלית מתקיימת במרבית הקטגוריות הקיימות, לרבות בחינוך, בממשל, ובתקשורת; פערי השכר בישראל בין גברים לנשים הם מהגבוהים בעולם המערבי, כמעט כל ספרי הלימוד מבוססים על סטריאוטיפים המנציחים אפליה נגד נשים, הייצוג הנשי בכנסת, בממשלה וברשויות מוניציפליות הוא מינימלי, והתקשורת מציגה הרבה יותר דמויות גבריות מנשיות, בעיקר כשמדובר בתוכניות בצפיית שיא. מצב זה, המעורר תהיות לגבי יכולתה של ישראל לפעול כדמוקרטיה המאפשרת ביטוי הולם לכלל …

מסע הפרסומת המקניט של סופר-פארם לרגל המונדיאל, עם גרסאות ההודעה בסגנון "שמעון, שהשוער של אקוודור יכין לך קפה, אני בסופר-פארם, גלי" שהודבקו על תחנות האוטובוסים והקמפיין הטלוויזיוני שנלווה להן, לא עורר אצל ארנה קזין במאמר "לא יכולות להפסיק," את המחאה הצפויה. במקום זאת, קו מחשבתה מהדהד את זה של הפרסומאי, ביצירת פרלליות בין מסע הקניות ה"נשי" לצפיה במשחקי המונדיאל ה"גברית":
במחשבה שנייה, אולי, בעצם, הפרסומאים של סופר-פארם יודעים על מה הם מדברים. אולי קניות אצל נשים הן מה שכדורגל הוא לגברים, ואף חמור מכך. אולי צפייה במשחקי המונדיאל היא לגברים …

אחד מסימני התרבות העכשוויים הם "הבלוג היומני", בו הכותבת או הכותב פורקים חוויות מהווי היום בצנעה הפרטית של קהל מקוון. זהו גם המקום שבו התובנה, "האישי הוא גם הפוליטי" יכולה לקבל את מלוא הביטוי. קחו את הרשומה "בתוך איזה עם ברברי אני חי!" שהופיעה לאחרונה בבלוג של בני ציפר, עורך מדור "תרבות וספרות" של עיתון הארץ, וקבלו סיפור אישי עם מסקנות תרבותיות-חברתיות כבדות משקל. הרי לנו כותב מלומד המתאר ברוב כישרון "מיני אודיסאה" המתרחשת עת הוא מסיים את יום עבודתו במערכת עיתון "הארץ" השוכן ברחוב שוקן וצועד אל עבר מכוניתו …